NetCHEIF Blog

לפני מספר ימים פגשתי חבר טוב, העוסק בתחום התקשורת שנים רבות ומכיר אותי היטב.  את השיחה ביננו הוא פתח בשאלה "תגיד לי לביא, השתגעת?  אין לך כבר מה לעשות?  משעמם לך?"  כפי שאתם בוודאי מנחשים, צרור השאלות שלו מתייחס לסדרת הכתבות שלי על איגוד האינטרנט הישראלי.

האמת היא שהוא צודק – בחודשים האחרונים הקדשתי לאיגוד ולאופן ההתנהלות שלו מספר פוסטים ואני מודה – הנושא הזה נכנס לי לעצמות.  לפני כחצי שנה נחשפתי לראשונה לעובדה שניהול מרשם שמות המתחם תחת הסיומת il. נמצא בידי האיגוד ומאותו רגע החלטתי לבדוק את הנושא הזה לעומק.

כבר בראשית הבדיקה הייתי בדעה שמצב בו עמותה משתלטת ומנהלת משאב לאומי, המגלגל למעלה מ-10 מיליון בשנה ומנהלת אותו כקניין פרטי, הוא לא פחות משערוריה ציבורית.  מאוחר יותר, ככל שהעמקתי בנושא והבנתי את האופן בו מנוהל המרשם, התברר לי שלא מדובר רק בשערוריה, אלא במחדל קולוסאלי שהגיע הזמן שיחשף לידיעת הציבור.

על הכשלים הטכניים של מערכת המרשם כבר עמדתי בפרוטרוט בפוסט קודם, אבל כיום ברור לי שיש בו בעיות נוספות שאף אחד לא נתן עליהן את הדעת.  מספיק שארמוז שלמערכת לא בוצעה מעולם ביקורת אבטחה חיצונית (ראו כאן) ושבתיק האיגוד, הנמצא אצל רשם העמותות, לא הצלחתי למצוא אפילו דו"ח ביקורת אחד העוסק בהיבטים של התקשרויות עם חברות צד-שלישי, רכש ציוד, גיוס כוח אדם וכיוב'.

בראשית 2011, כשבאיגוד מועסקים בשכר כבר כ-20 עובדים והוא מגלגל יותר מ-10 מיליון שקל, מחליט וועד האיגוד – גוף בן 9 חברים, למנות לו מנכ"ל.  אחרי חיפוש ממושך, בוחר הוועד בגב' אתי אקרלינג לתפקיד המנכ"ל והיא נכנסת לתפקידה במחצית 2011.

אבל כבר אחרי שנה וחצי, בדצמבר 2012, היא מחליטה לסיים את כהונתה.  כתגובה לפוסט שלי, המתאר את תהליך המינוי ואת נסיבות התפטרותה, כתב רימון לוי המכהן כחבר וועד איגוד האינטרנט הישראלי מזה 9 שנים ברציפות, מהן 6 שנים כנשיא האיגוד:

לביא, עליך לבדוק היטב את העובדות:

1. המנכ"ל לא התפטר. הייתה הסכמה על סיום כהונתה, וכל ההחלטות שהתקבלו בועד היו ברוב מוחץ, של לפחות 6 מתוך 9 חברים. בחלק מההצבעות, רוב גדול יותר.
2. ההחלטה למנות מנכ"ל התקבלה ללא מתנגדים בהחלטת הועד המנהל אז, וקדמה להזמנת דוח בדיקה של חברת Calltech. שני המהלכים היו חלק משיפור ארגוני של האיגוד.
3. נשיא האיגוד בכניסת המנכ"ל לתפקיד (אפריל 2011) היה עבדך הנאמן, רימון לוי. רק בפברואר 2012 נבחר ישע סיוון כנשיא.
4. התקיימו דיונים עקרוניים על תפקידו של הועד- כארגון שהתחיל במתנדבים בלבד, שעשו הכל במו ידיהם. הגידול בהיקפים המחייב שינוי במה שנקרא מעבר מ"אקזקוטיבה" ליותר "דירקטיבה". אמנם היו דיונים, הסיכומים התקבלו בהסכמה.
5. בנושא המודל לניהול תשתיות, אכן נדון והוחלט על שינוי שישתף יותר את הציבור בתהליכי ניהול תשתיות. בימים אלו, עולה אתר המתאר את התהליך ומבקש הערות מהציבור לקראת המשך קבלת החלטות: http://www.isoc.org.il/legal/public.html

עם כניסתה לתפקיד איתרה המנכ"לית נקודות כשל רבות באיגוד – שירות לקוחות מסורבל, חוסר שביעות רצון של העובדים, חוסר בנוהלי עבודה, מערכות לא מעודכנות וכיוב'.  בעיות אלה תוארו בהרחבה בדו"ח של חברת CallteC שערכה, על פי הזמנת הוועד, סקר ארגוני מקיף באיגוד ("דוח בר-ניר" – הקישור זמין רק לחברי האיגוד).

אבל על פי הסעיף הראשון בתגובה של רימון לוי, במקום לתת למנכ"לית לתקן את המצב, אחרי שנה וחצי מחליט הוועד לפטר אותה.  לרימון חשובה יותר הסמנטיקה מהמהות (פוטרה ולא התפטרה) והוא בוחר להתעלם מהעובדה, שהחלטתה של אקרלינג לפרוש, היא תוצאה ישירה של שורת החלטות שהוועד קיבל ושפגעו אנושות במעמדה ותפקידה.

בתגובתו, רימון אינו מזכיר שהרקע לסיום עבודתה של המנכ"לית הוא ויכוח נוקב המתנהל בוועד האיגוד כבר למעלה משנה – מי יהיה האחראי על הניהול השוטף של מערכת מרשם השמות ומערכת ה-IIX – אותן תשתיות לאומיות קריטיות הנמצאות באחריות הארגון.  כשחלק מחברי הוועד חושבים שתחום זה רשום על שמם בטאבו, וכשכתוצאה מכך מחליט הוועד להוציא אותו מהאחריות של המנכ"לית, אין פלא שהיא מחליטה לפרוש.

המנכ"לית, באומץ וביושר, אינה מסתירה את דעתה על מהלך זה:

בדרך הטבע, ההסתייגות העקרית שיש לי בעניין המודל המוצע מתמקדות בענין מקומי כמנכ"ל.  הנחת הבסיס היא שתפקידו ואחריותו של מנכ"ל מתפרסת על כל פעילות המתבצעת באיגוד ובכלל זה, בודאי על השירות המרכזי, שהוא בסיס הקיום של האיגוד- שירותי התשתית.  אחריות כזו מחייבת סמכות מלאה לפיקוח ושליטה.  מכאן מתבקש כי המסמך יקבע באופן חד משמעי את הכללתי במעמד מחייב בועדת ההיגוי המוצעת וכן את כפיפותו הברורה של מנהל המרכז למנכ"ל.

עכשיו ברור למה היא בחוץ – דעתה לא התקבלה על ידי הוועד ובמצב בו רוקן תפקידה מתוכן, לא נותר הרבה טעם בהישארותה.  מעניין לדעת אם במסגרת החיפוש אחרי מנכ"ל חדש, מציג הוועד את הסיטואציה הזו בפני המועמדים האפשריים.

ובינתיים, ביקום מקביל, ממשיך הוועד להתעסק בסמנטיקה אותה מכנה רימון בסוף תגובתו – "דירקטיבה או אקזקוטיבה" – כלומר מי אחראי על הפעילות היום-יומית של האיגוד – הוועד או המנכ"ל.

במקום לפעול כמו כל ארגון מתוקן שיש בו דירקטריון אסטרטגי והנהלה ביצועית, הוועד כבר דן למעלה משנה בשאלה מי ינהל את העובדים ואיך ינוהלו התשתיות.  בינתיים ממשיכים לנהל את התחום הזה אותם אנשים שאחראים לו כבר שנים ארוכות, שהובילו לכך שהמערכות מקרטעות ולא עומדות בסטנדרטים בינלאומיים (דוגמאות כאן, כאן ו-כאן).

בכדי לפתור את הפלונטר של ניהול התשתיות עושה הוועד צעד חדשני ונועז – הוא מקים וועדה, שממליצה להקים עוד וועדה שתנהל את כל התשתיות שבאחריות האיגוד, וזאת בכפוף להמלצות של מועצה ציבורית שתמונה על ידי וועדת מינויים.  מבולבלים?  גם אני.

התהליך המסובך הזה אינו מקרי – הוא נועד ליצור מסך עשן סמיך סביב המטרה הסופית של מספר חברי וועד אינטרסנטים – המשך השליטה הבלעדית שלהם במערכות התשתית (רישום מתחמים ו-IIX).  שאר חברי הוועד, קבוצת מתנדבים שאינם מקבלים תמורה כספית, מתקשים לעמוד מול התהליך הכוחני הזה.

חברי הוועד הללו אינם בקיאים בתחום התשתיתי וחוששים שאם אותם אינטרסנטים ינטשו את הנושא, האחריות להתמוטטות התחום תיפול עליהם.  במקום לפעול באומץ ולנהל תהליך ארגוני שמטרתו לבנות מוקד ידע רחב על מערכות התשתית של האיגוד, הם מעדיפים לא לעורר מהומה גדולה מדי – הרי הרבה יותר נוח להחליט כיצד לחלק מיליוני שקלים מאשר לעמוד חוצץ מול מהלך מסוכן.

לאותם חברי וועד אינטרסנטים יש אמנם זכות ראשונים, אבל אין זה אומר שהתחום רשום על שמם בטאבו לנצח נצחים.  המצב העגום של מערכת הרישום, כפי שהצגתי אותה במפורט כאן, דורש תיקון מיידי ומן הראוי היה שחברים שהביאו אותה למצב זה, לא יהיו מעורבים בניהולה בעתיד.

ההחלטה אותה מזכיר רימון, לשתף את הציבור בתהליכי ההחלטה של אופי ניהול התשתיות היא תוצאה מבורכת של הלחץ הציבורי המופעל על הוועד, רק חבל שהיא מתבצעת מאוחר כל כך.  יתר על כן, מן הראוי שהוועד ידאג לפרסום נרחב ככל האפשר של תהליך זה.  החבאת הדיון בנושא זה כתת-תפריט באתר האיגוד, ללא כל פרסום נרחב, היא לדעתי לא יותר מעלה תאנה שנועד ליצור מראית עין של דיון ציבורי.

בהתחשב במורכבות הדיון, בכמות המסמכים ואורכם, סיבוכיות תהליך מינוי הוועדות השונות ויחסי הכפיפות בינהן, מן הראוי שינתנו לציבור הרבה יותר מ-4 שבועות בכדי להביע דעה ולהגיב.