החומרה מפנה את מקומה לקושחה
בשנים האחרונות סקרתי לעומקם כ-10 נתבים ובנוסף לכך, עם מספר דומה של נתבים גם הזדמן לי להתנסות באופן אישי.
הנתבים הראשונים שהגיעו לארץ בשנת 2002 ו-2003 היו מבוססים על המעבד המשולב CX84200 של חברת Conexant (או על ה-ADM5120 של חברת Infineon התואם לו) שפעל במהירות של מעבד של 75Mhz. נתבים אלה, כמו ה-CNET וה-DYNAMODE הזכורים לטובה, כללו 1MB של זכרון FLASH ו-4MB של זכרון RAM.
בעוד שזיכרון ה-FLASH הסטטי מאכסן את הקושחה (firmware) של הנתב, הרי שזיכרון ה-RAM הוא דינמי ומשמש בעיקר לשמירת טבלאות ניתוב עבור מנגנון ה-NAT. כאשר כמות ה-RAM העומדת לרשות הנתב אינה גדולה, אין באפשרותו לנהל טבלאות ניתוב גדולות. כתוצאה מכך, הנתב מוגבל הן בכמות המחשבים שבהם הוא יכול היה לתמוך והן בכמות החיבורים (connections) אותם הוא יכול להחזיק.
מאוחר יותר, ב-2003 ובמהלך 2004, החלו להגיע לארץ נתבים מעט מתקדמים יותר, כמו ה-D-LINK DI-604 וה-EDIMAX BR-6104 שהיו מבוססים על אותו מעבד, אך פעלו במהירות שעון גבוהה יותר של 100Mhz וכללו זכרון RAM של 8MB. השיפורים בחומרה הפכו את הנתבים הללו למהירים ויציבים יותר, אך כאשר הם נאלצו להתמודד עם תוכנות ה-P2P שהחלו לפרוח באותה תקופה, הם נטו לקרוס. קריסות אלה נבעו מאי יכולתו של הנתב לעמוד בעשרות ומאות החיבורים (connections) שתוכנות ה-P2P פותחות במהלך פעולתן.
למי שמעורה קצת בהיסטוריה של המחשבים האישיים, הסיפור הזה מזכיר במקצת את מה שקרה בשנות ה-90 המאוחרות ובתחילת שנות ה-2000, בין דרישות התוכנה של מיקרוסופט (Windows ו-Office) לבין עוצמתם של מעבדי אינטל. באותה תקופה, Windows ו-Office הפכו להיות תוכנות כבדות הזוללות משאבים רבים ומעבדי אינטל של אז, התקשו להתמודד עם דרישות אלה.
המהנדסים של אינטל, בעיקר במרכז הפיתוח כאן בחיפה, נדרשו לפתח ארכיטקטורות ומעבדים חדשים שיוכלו להתמודד בהצלחה עם הדרישות ההולכות וגדלות של התוכנות מבית מיקרוסופט. כיום, מתבססים המחשבים האישיים שלנו על מעבדים כפולי ומרובעי ליבה, עם 2GB ו-4GB של זכרון, ומתמודדים בקלות עם דרישות התוכנה.
בדומה למה שקרה עם מעבדי אינטל, גם בתחום הנתבים החל, משנת 2005 לערך, מרוץ צמוד בין תצורת החומרה של הנתבים לבין הדרישות של המשתמשים. מפתחי הרכיבים בתחום התקשורת החלו לייצר מעבדים חזקים ומהירים יותר, ועל בסיסם פותחו נתבים מתקדמים, הפועלים במהירויות שעון גבוהות והכוללים כמות הולכת וגדלה של זכרון RAM, כל זאת על מנת לענות לדרישות המשתמשים:
- חיבור מספר גדול של מחשבים, הן ישירות והן דרך מתגים (switch)
- תמיכה במהירות חיבור לאינטרנט הנמדדת ב-MBps ולא ב-Kpbs
- תמיכה במחשבים המתחברים לנתב באופן אלחוטי, בכל התקנים הקיימים
- תמיכה בכמות ונפח הולכים וגדלים של קבצים המורדים מרשת האינטרנט, הן בתוכנות P2P (כמו EMULE ו-uTorrent) והן ישירות (Rapidshare וכד')
הנתבים של היום רחוקים מאוד מנתבי ה-Conexant CX84200. הם כוללים מעבדים מתקדמים הפועלים במהירויות שעון העולות על 300Mhz וכוללים לא פחות מ-32MB של זכרון RAM.
שוב, ובדומה למה שקרה עם מעבדי אינטל ותוכנות מיקרוסופט בזמנו, ניצחה החומרה את התוכנה בקצב ההתפתחות שלה.
קשה למצוא היום נתב, גם בסדרות התקציביות של היצרנים, שאינו יכול לעמוד בקלות בחיבור של מחשבים רבים, להתמודד עם מאות חיבורים בתוכנות P2P ולתמוך בחיבורים אלחוטיים בתקנים השונים. התופעה של קריסת נתבים, בעיקר בגלל בעיות זיכרון, כמעט ונעלמה כליל. הנתבים של היום מגלים יציבות גבוהה ובגלל רמת האינטגרציה הגבוהה של הרכיבים, הם גם מפיקים פחות חום.
במידה די גדולה של בטחון ניתן לקבוע שמרכיבי החומרה של הנתבים הופכים לפחות ופחות רלוונטים והם מפנים את מקומם לאיכותה של הקושחה – התוכנה שמפעילה את הנתב. הקושחה, התופסת את מרכז הבמה, היא זירת התחרות העיקרית בין יצרני הנתבים היום. יצרנים רבים מתחילים להפנים שקושחה בעלת ממשק משתמש מתקדם ונוח, זמני reboot קצרים ומידע מפורט, הופכת להיות חשובה יותר. יצרנים שיתעלמו ממגמה זו, אפילו אם יש ברשותם נתבים המבוססים על חומרה טובה, עלולים למצוא את עצמם בבעיה.
מהו ממשק ה- Firmware האהוד עליך אם כבר ננצל את ההזדמנות?
תודה.
[…] כשלוש שנים כתבתי כאן פוסט שהכותרת שלו היא "החומרה מפנה את מקומה לקושחה". […]
[…] כשלוש שנים כתבתי פוסט שהכותרת שלו היא "החומרה מפנה את מקומה לקושחה". הטענה העיקרית שהעלתי שם היא שהגורם המבדיל בין […]