תקשורת ושדות תעופה
הפוסט הזה נכתב בשדה התעופה הית'רו בלונדון בהמתנה לטיסה לארה"ב לכנס ה-CES 2010. הטיסה הראשונה שלי לארה"ב היתה לפני יותר מ-20 שנה והיכולת לעלות פוסט בבלוג משדה התעופה, בחיבור WiFi, נראתה אז מדע בדיוני.
במועד הטיסה הראשונה שלי לארה"ב, ב-1989, היתה בארץ חברת סלולר אחת (פלאפון) והאפשרות לבצע נדידה סלולרית (roaming) פשוט לא היתה קיימת. באותה מידה, גם רשת האינטרנט לא היתה קיימת באופן אותו אנו מכירים היום. בפועל, היו אז רק שלוש אפשרויות תקשורת — טלפון קווי, פקס או העברת דוא"ל טקסטואלי במודמי חיוג אנאלוגיים.
אמנם המחשב האישי כבר היה קיים אז, אבל המחשבים הניידים של אותה תקופה, ששקלו כמה קילוגרמים טובים, לא היו ממש ניידים. באותם ימים, כאשר הייתי צריך להגיע לחו"ל עם קבצים, הדרך המעשית היחידה היתה להעלות אותם על דיסקטים ורצוי בשני עותקים, כי המדיה המגנטית הזו היתה מאוד שברירית ולא אמינה — צורבי הדיסקים הופיעו רק שנים מאוחר יותר. בעצם, גם Windows כמו שאנו מכירים אותה היום, עוד לא היתה קיימת…
והיום, בהמתנה לטיסה הבאה, יושבים סביבי עשרות אנשים עם מחשבים ניידים, קוראים דוא"ל, גולשים באינטרנט ומנהלים שיחות בסקייפ. במקביל, אנשים רבים עוד יותר מנהלים שיחות ערות בטלפונים סלולריים אל כל רחבי העולם.
עולם התקשורת עבר קפיצת דרך ענקית בזמן הזה ואמנם הפך את כולנו לנגישים וזמינים יותר, אבל אני לא בטוח שזה הפך אותנו לתיקשורתיים יותר. הרעש של עשרות מקלדות ובליל השפות בסלולר, מתערבב עם קריאות הדיילות, והופך את הסביבה לקקופניה אחת גדולה. כנראה שצריך להודות לכך שבטיסה עצמה (עדיין) אין אינטרנט וסלולר.
