NetCHEIF Blog

הפתיחה הרשמית של CES 2013 תהיה רק ביום שלישי, אך כבר אתמול (6/1/2013) התקיים אירוע העיתונאים המרכזי המכונה CES Unveiled.  זוהי מיני-תערוכה שבמסגרתה מציגות כמה עשרות חברות את המוצרים והחידושים החמים ביותר שלהן.  בהשוואה לשנים קודמות, ה-CES Unveiled של השנה היה דל ומעט מאוד חידושים אמיתיים הוצגו בו.

חברת netatmo הציגה תחנת ניטור סביבתית המאפשרת לקבל את הנתונים על מגוון מכשירי iOS ו-Android.  התחנה כוללת שני מרכיבים – יחידה חיצונית שממוקמת מחוץ לבית ומודדת טמפרטורה, לחות ולחץ ברומטרי ויחידה פנימית המודדת את אותם פרמטרים ובנוסף לכך רמת CO2 ורעש.  היחידה החיצונית מופעלת על ידי 4 סוללות AAA המתפקדות כשנה והיחידה הפנימית על ידי ספק כח.  שתי היחידות כוללות רכיבי WiFi המשדרים את הנתונים הנאספים, דרך הראוטר הבייתי, אל הענן של חברת netatmo.

המשתמש יכול לצפות בנתונים האישיים שלו באמצעות טלפון חכם או טאבלט ואם הוא חפץ בכך, גם לשתף את המידע של היחידה החיצונית בין שאר המשתמשים במערכת.  באופן זה נבנית רשת חברתית של נתונים אקלימיים ומתקבלת תמונה גלובלית בזמן אמת.  המערכת זמינה לרכישה במחיר של $179 והתוכנה יכולה לשלוט במספר בלתי מוגבל של תחנות.

חברת SpareOne הציגה שני טלפונים סלולריים המיועדים לשימוש בשעת חירום, אשר מופעלים באמצעות סוללת AA אחת בלבד.

לטענת החברה, כאשר הם אינם בשימוש, זמן החיים של הטלפונים הוא 15 שנים ומכיוון שאין להם צג הצורך אנרגיה, זמן הדיבור שניתן להשיג באמצעות סוללה אחת הוא 10 שעות.

הטלפונים פועלים בדור 2 של טכנולוגית GSM ועל המשתמש להכניס לתוך הטלפון SIM כלשהו.  בנוסף, כולל הטלפון כפתור מצוקה שיכול להתקשר למוקד חרום אחד ללא SIM.

בתוך הטלפון מובנה גם פנס כיס המופעל באמצעות אותה סוללת AA.  בדגם המתקדם, המכונה SpareOne PLUS גם ממומשת טכנולוגית איתור המתבססת על התא הסלולרי אליו מחובר הטלפון (לא באמצעות GPS).  עלות הטלפון מהדגם המתקדם היא $99 והמחיר לדגם הפשוט יותר עדיין לא נקבע.

חברת Datagard הציגה פתרון המיועד להגן על מכשירים ניידים (iOS ו-Android) בעת שהם גולשים באמצעות נקודות גישה זרות או דרך 3G.  הפתרון מתבסס על מנגנון VPN המותקן כאפליקציה במכשיר הנייד. לאחר הרצת האפליקציה, מוצג בשורת הסטטוס של המכשיר סמליל (icon) המראה שהתוכנה פעילה.

מרגע זה כל התקשורת האלחוטית של המכשיר מתבצעת תוך שימוש בשרתים של חברת Datagard.  לחברה יש היום 16 שרתים הפרוסים ברחבי ארה"ב ואירופה ומאפשרים גלישה מאובטחת במקומות אלה תוך שימוש ב-IP מקומי (proxy).  החברה טוענת שמנגנון ה-VPN שלה מכווץ את הנתונים העוברים בו בכ-25% ובכך מפחית את צריכת ה-3G של המשתמש.  התוכנה גם מציגה סטטיסטיקה מפורטת של השימוש ב-3G.

בחור חביב בשם Russ Johnson הציג באירוע פטנט חמוד המונע את התופעה הידועה של הסתבכות חוטי האוזניה.  הפטנט מבוסס על שרוול צר וגמיש, המכונה CordCruncher, שלתוכו מושחלים חוטי הטלפוניה אותם ניתן מתוח עד לאורך של כמטר וחצי.

כאשר מסיימים את השימוש באוזניה, משתמשים בשרוול עצמו על מנת לכווץ את חוטי האוזניה.  בסרטון הנמצא באתר החברה ניתן לראות את המנגנון בפעולה.

כששאלתי את Russ מדוע אינם מיישמים את הפטנט הזה גם לכבלים אחרים כמו USB או מטענים, הוא סיפר לי שהפטנט של החברה רשום רק על השרוול ושבפועל אין שום מניעה ליישם אותו על כל סוג של כבל, הוא רק מחפש חברת אוזניות או כבלים שתקנה את הפטנט…

כמדי שנה, מתקיימת בלאס ווגאס בתחילת חודש ינואר, תערוכת המחשבים והאלקטרוניקה הגדולה ביותר בעולם – ה-International CES (ראשי תיבות של Consumer Electronics Show).

ה-CES נערכת במרכז הקונגרסים העצום של לאס וגאס (LVCC) ובמלונות הפאר של העיר, ובמסגרתה כ-3,000 חברות יציגו את שלל המוצרים והחידושים שלהן ותינתן למבקרים הזדמנות לחוש ולהתנסות בהם באופן ישיר.

סביב התערוכה מתקיימים אירועים נוספים ובכללם מסיבות עיתונאים והדגמות פרטיות של מוצרים.  הנהלת אירוע ה-CES מעריכה, שבמהלך 4 ימי התערוכה, יושקו השנה כ-20,000 מוצרים חדשים.

למרות ההאטה הכלכלית באירופה ובארה"ב, צפויים להגיע לתערוכת CES 2013 למעלה מ-150,000 מבקרים, מכל רחבי העולם, ובתוכם כ-5,000 עיתונאים.  התערוכה תתקיים השנה בין ה-8 ל-11 לינואר, אך אירועים ראשונים לעיתונות הכתובה והאלקטרונית יערכו כבר ב-6 וב-7 לחודש.

תערוכת CES 2013 תהיה הפעם הראשונה שבה לחברת מיקרוסופט אין נוכחות מרכזית באירוע.  בניגוד לשנים הקודמות, לחברת מיקרוסופט לא יהיה ביתן בתערוכה ובנוסף, סטיב בלמר – נשיא מיקרוסופט, שהיה באופן מסורתי הנואם המרכזי בערב פתיחת האירוע, יעדר השנה.

את מקומו יתפוס פול גי'קובס, נשיא חברת Qualcomm שהרכיבים שלה מניעים היום את מרבית הטאבלטים הנמכרים ברחבי העולם.  העברת שרביט הרצאת הפתיחה, ממיקרוסופט ל-Qualcomm, מסמלת את המהפך שעבר עולם המחשבים בשנתיים האחרונות ואת הפריחה העצומה של שוק הטאבלטים שבאה על חשבון מחשבי ה-PC.

גם השנה, כמו ב-3 השנים האחרונות, אהיה בלאס ווגאס בזמן התערוכה ואפרסם משם סיקורים והתרשמויות.

על מנת לקבל עדכונים אלה בזמן אמת אתם מוזמנים לעשות  לדף ה-Facebook של NetCHEIF או להרשם לשירות ה-RSS של הבלוג.

את הדרך ללאס ווגאס עשיתי השנה מהעיר דנוור במדינת קולורדו.  בנהיגה ישירה מדובר על מרחק של כ-1,200 ק"מ, אך אני קצת הארכתי את הדרך ובמשך 6 ימים בקרתי באתרי התיירות המפוזרים לאורך הדרך.  מי שמעוניין לקרוא את סיפור המסע, יכול לעיין בפוסטים הבאים:

• Go West
• השלג הזה כבר כואב בעיניים
• מדבריות השלג
• Bryce Canyon
• Zion National Park
• Lake Mead ו-Hover Dem

אחרי 5 ימים, היה קצת מוזר להתעורר הבוקר לטמפרטורות חיוביות ולהיעדר שלג סביב המכונית…

העיר Saint George, בה לנתי הלילה, מרוחקת כ-200 ק"מ מלאס ווגאס וניתן לגמוע את הדרך, על הכביש הבין מדינתי I-15, תוך פחות משעתיים.  למרות זאת החלטתי לנצל את היום על מנת להשלים חוב ישן ובמקום לנסוע ישירות ללאס ווגאס, לעבור דרך סכר הובר (Hoover Dam) ואגם מיד (Lake Mead) שנוצר מאחוריו.

אחרי כשעה של נסיעה על ה-I-15, במהלכה עוזבים את מדינת Utah, נכנסים למדינת Arizona, עוזבים אותה ונכנסים למדינת Nevada, פונים ביציאה 97 לכביש 169.  כפי שניתן לראות במפה, ה-169 מתפתל במקביל לקו החוף של Lake Mead אבל רק מנקודות מועטות על הכביש עצמו ניתן לראות את האגם.  על מנת להתקרב לאגם, יש לפנות שמאלה (מזרחה) לאחד מכ-15 המצפורים המצויים לאורך הדרך.

אגם מיד נוצר לאחר שבנית סכר הובר הסתיימה ומי נהר הקולורדו נעצרו בו.  במהלך 20 השנים לאחר מכן התמלא האגם במים ובשנת 1953 הוא הגיע לשיא גובהו.

מאז הולכים המים באגם ומתמעטים בעיקר עקב אידוי ובצורת.  מיעוט הגשמים במהלך 12 השנים האחרונות גרם לירידה של כ-40 מטר בגובה פני המים וכתוצאה מכך כמות המים באגם היא כ-39% מהקיבולת המקסימאלית שלו.

ירידת פני המים חשפה אזורים נרחבים שבעבר היו מכוסים במים ובתוך האגם החלו להופיע איים ולשונות יבשה שלא נראו ששרות שנים.  בשולי האגם אפשר לראות את הירידה הדרמטית בגובה המים בשוני בצבעי האבן שהיו מכוסים בעבר במים – אבנים אלה בהירות יותר.

לפני 3 שנים, כאשר הגעתי לתערוכת CES בפעם הראשונה, הקדשתי כחצי יום לביקור בסכר.  את הרשמים מהביקור ומהסיור בתוך הסכר עצמו אפשר לקרוא באחד הפוסטים הראשונים שפרסמתי.

באותו פוסט כתבתי על התוכנית להסטת כביש 93 העובר על הסכר עצמו לגשר עצום מימדים שנבנה באותם ימים.

כיום, שלוש שנים אחרי, הגשר החדש עומד על תילו ומקצר את הדרך מהעיר פיניקס באריזונה ללאס ווגאס. בצמוד לגשר נבנה מעבר להולכי רגל המשמש כמיצפור על הסכר.

בשנת 1936, כאשר בנית הסכר הסתיימה, הוא נחשב למבנה האנושי הגדול ביותר בעולם.  כיום, כשמביטים מהגשר, שאורכו 590 מטר ואשר מתנשא לגובה של 240 מטר מעל נהר הקולורדו, הסכר נראה די גמדי.

כפי שאפשר להבין, זהו הפרק האחרון במסע מדנוור ללאס ווגאס.

ב-6 ימי המסעעברתי כ-2,200 ק"מ, חשתי הבדלי טמפרטורה של כמעט 30 מעלות ומשיא הגובה במעבר ההרים Loveland בקולורדו – 3,600 מטר, ירדתי ללאס ווגאס שנמצאת בגובה של כ-600 מטר.

את הלילה העברתי בעיירה קטנה בשם Tropic הנמצאת על כביש 12, סמוך לכניסה ל-Bryce Canyon.  המוטל בו לנתי היה קטן ומאוד שקט במיוחד שאני הייתי האורח היחידי בו.  בבוקר קמתי, כרגיל, למזג אוויר קפוא אבל תמונת הנוף שהתגלתה מפתח החדר פיצתה על הכל.  שימו לב למדרגת הסלע הענקית ברקע.

את היום הקדשתי לפארק הלאומי "ציון" או כמו שהאמריקאים קוראים לו
Zion National Park.  על מנת להגיע מ-Tropic אל הפארק נוסעים חזרה על ה-12 (בדרך רואים שוב את ה-Red Canyon המקסים), עד ההצטלבות עם כביש 89.  שם פונים שמאלה (דרומה) ונוסעים כשעה וחצי עד שה-89 מצטלב עם כביש 9 בעיירה Mount Carmel.

מי שקרה את כל פרקי המסע, בוודאי שם לב שלחלק גדול מהפארקים והעיירות הנמצאות לידם, יש שמות תנכיים.  מדינת יוטה (Utah), בה נמצאים כל הפארקים בהם בקרתי, מיושבת בעיקר על ידי מורמונים.  לאנשים אלה יש מודעות דתית גדולה ולהרבה מאוד מקומות במדינה הם בחרו לקרוא, בתחילת המאה הקודמת, בשמות תנכיים ולא בשמות ספרדיים או אינדיאנים.  הם האמינו שאנשים דתיים לא יבואו לבקר במקומות שאין להם זיקה דתית-תנכית ולכן בחרו בשמות מסוג זה.

על כביש 9 נוסעים מערבה כ-20 ק"מ עד הכניסה ל-Zion.  לאחר שמשלמים $25 דמי כניסה, נכנסים לחלק המזרחי של הפארק.  חלק זה של הפארק מאופין בהרים המבוססים על אבן גיר אדומה (Navajo Stone), הנשחקת בקלות על ידי רוח ומים.

התוצאה של שחיקה זו מיצרת על ההרים תבניות של שתי וערב – קווי הרוחב נוצרים על ידי הרוח וקווי האורך על ידי המים.  בגלריית הפייסבוק ניתן לראות את התמונות שצילמתי בחלק המזרחי של ה-Zion.

הצד המזרחי של ה-Zion מסתיים בכניסה למנהרה באורך של כ-2.5 ק"מ, החוצה את ההר.  המנהרה, שנחצבה בשנות העשרים של המאה הקודמת, צרה – נתיב אחד לכל כיוון – והיא אינה מוארת או מאווררת באמצעות כוח החשמל.  במקום זאת חוצבי המנהרה פרצו בקיר הצפוני שלה 8 חלונות ענקיים, המספקים אור ואוויר ומבעדם ניבט הנוף של הקניון.  באחת התמונות האחרונות בגלריה של הצד המזרחי ניתן לראות את פתח המנהרה וכאן ניתן לראות את אחד מפתחי האיוורור בקיר הקניון.

הצד המערבי של ה-Zion שונה מאוד מצידו המזרחי.  כאן הכביש מתפתל בתוך הקניון, ואם ב-Bryce מביטים מנקודות התצפית למטה אל הקניון, ב-Zion מביטים למעלה אל קירות הענק.

העובדה שהדרך נפרצה כאן לפני כ-100 שנה מסבירה כיצד היום אנו מטיילים ומצלמים מתוך הקניון עצמו ולא בשוליו.  סביר להניח שאם היום היתה עולה ההצעה לסלול את הדרך בתוך הקניון, שומרי הטבע ואיכות הסביבה היו מתנגדים לכך נמרצות.

הצד המערבי של ה-Zion עשיר יותר מהמזרחי ויש בו ערכי טבע רבים וצמחיה סבוכה המתפתחת משפע המים הזורמים בקניון.  בחורף מים אלה קופאים ויוצרים נטיפי קרח מרהיבים.  המים מושכים בעלי חיים רבים – גדולים וקטנים – ואת העופר שראיתי בפארק תוכלו לראות בגלריית התמונות של הצד המערבי.

ל-Zion יש עוד חלק אחד, צפוני, המכונה Kolob Canyon, שכמעט כל המבקרים בוחרים לדלג עליו.  הנסיעה מהכניסה המערבית אל החלק הצפוני אורכת כחצי שעה אבל לטעמי, ההשקעה משתלמת.

מעניין לציין שהמעבר מהצד המזרחי של ה-Zion לצד המערבי שלו מביא שינוי אקלימי משמעותי – בבת אחת האוויר מתחמם והשלג כמעט ונעלם.  ביציאה המערבית של ה-Zion מד המעלות ברכב שלי הראה 7 מעלות… פלוס – ממש חמסין לעומת מה שעברתי בימים האחרונים.

הכניסה הצפונית של ה-Zion ממוקמת ביציאה 40 של הכביש הבין מדינתי I-15 והיא מובילה ל-Kolob Canyon.  זהו קניון של אבן גיר אדומה (Navajo Stone) שהשחיקה של הרוח והמים יצרה בו הרים גבוהים ומרשימים.  מהכניסה ל-Kolob ועד הקצה שלו הדרך קצרה – כ-6 ק"מ, אך לאורכה אין ספור נקודות עצירה וצילום.  את התמונות שצילמתי ב-Kolob תוכלו לראות בגלריה הזו.

נקודת העצירה של היום היא בעיר Saint George הממוקמת כ-50 ק"מ דרומית ל-Kolob Canyon, ממש על ה-I-15.  מכאן ללאס ווגאס המרחק הוא רק 200 ק"מ.

היום הזה הוקדש כולו לביקור מקיף ב-Bryce Canyon, אבל לפני כן, איך אפשר
להתחיל בלי כמה מילים על מזג האוויר.  בזמן ארוחת הבוקר במלון נכנס לחדר האוכל אחד העובדים של המלון וכמנהג האמריקאים התחיל לפטפט עם האורחים.

הוא סיפר שחזר לפנות בוקר מחופשה בלאס ווגאס ושהקור בדרך היה בלתי נסבל.  גם הוא צילם את מד המעלות ברכב שלו והראה לנו תמונה עם
טמפרטורה של מינוס 10 מעלות פרנהייט – בערך מינוס 23 צלסיוס.

כשאחד האורחים שאל אותו מה הטמפרטורה בחוץ כרגע, הוא ענה 0 מעלות פרנהייט, כלומר כמעט מינוס 18 צלסיוס.  ואכן כשיצאתי אל הרכב על מנת להתחיל בנסיעה, מד הטמפרטורה אצלי הראה מינוס 16 מעלות.

כדי לתת תחושה מה קורה בטמפרטורות כאלה, תסתכלו על התמונה משמאל – זה מה שקרה לכוס קולה שהשארתי הלילה באוטו.  הקולה קפאה לחלוטין ומכיוון שהנפח של קרח גדול מזה של מים, נוצר מפל קפוא של קולה בתוך הרכב.

גם בקבוק המים שנראה ברקע – קפוא לחלוטין.  עוד תמונות של נטיפי הקרח תוכלו לראות בגלריית הפייסבוק.

אחרי שהפשרתי את הרכב וניקיתי את השמשות מהקרח שהצטבר בלילה, יצאתי מ-Richfield ונסעתי דרומה על כביש 89 כ-135 ק"מ.  ה-89 הוא כביש חד-גוני, בעל נתיב אחד לכל כיוון, שעובר באיזורים כפריים המשבוצים חוות רחבות ידים של פרות וסוסים, ומסתיים בצומת עם כביש 12.

על כביש זה נוסעים כ-25 ק"מ עד הכניסה ל-Bryce Canyon אבל כבר בדרך מקבלים טעימה ראשונה בדמות ה-Red Canyon אותו הוא חוצה.  בגלריה הזו תוכלו לראות מספר תמונות של ה-Red Canyon שצולמו מהכביש.

ה-Bryce Canyon הוא אחד מהפארקים המתויירים ביותר בארה"ב – כ-1.5 מיליון מבקרים מגיעים אליו מדי שנה, בעיקר בחודשי הקיץ.  את הפארק חוצה כביש באורך של כ-30 ק"מ שלאורכו 13 נקודות תצפית על התופעות הגיאולוגיות המאפינות אותו.  מכל אחת מנקודות אלה ניתן לראות נופים מרהיבים וצורות סלעים יחודיות.

המאפיין הבולט ביותר של ה-Bryce Canyon הם ה-Hoodoo's.  אלה הם עמודי סלע ניצבים שבראשם, סלע גדול.  עמודי הסלעים מורכבים מאבן גיר רכה
יחסית שהמים והרוח שוחקים בקלות יחסית ואילו האבן שבראשם מורכבת
מגרניט שחסינה לכוחות אלה.  כתוצאה מכך העמודים עצמם דקים ושבריריים ואילו הסלע בקצה גדול וכבד.  כאשר העמוד נשחק מעבר למידה מסויימת הוא קורס והסלע שבראשו נופל.

על פי האמונה האינדיאנית הרווחת באיזור זה, עמודי סלע אלה הם אנשים שסר חינם מלפני האלים ואלה הפכו אותם לניצבים סטטיים, מה שמזכיר מעט את סיפור אשת לוט שהפכה לנציב מלח.  ואכן, אם מביטים ב-Hoodoo's היטב,
לפחות חלק מהם אכן נראים אנושיים למדי.

בגלרייה תוכלו לראות חלק קטן מהתמונות שצילמתי ב-Bryce Canyon.  אופן הביקור המומלץ בפארק הוא לנסוע את כל 30 הק"מ של הכביש החוצה אותו עד הקצה ורק אז לחזור ולעצור בכל אחת מנקודות התצפית.  לפיכך התמונות בגלרייה הם מסוף הפארק (Rainbow Point) הנמצא בגובה של כ-2,700 מטר ועד לכניסה הנמצאת בגובה של כ-2,300 מטר.

בא לכם לצאת לסיור רגלי של שעה?  המסלול – לא משהו רציני, קצת עליות קצת ירידות והרבה נוף יפה.  מזג האוויר?  השמש זורחת והשמיים כחולים, אבל כדאי שתיקחו מעיל עבה, כפפות, צעיף ואולי אפילו כובע צמר. למה?  כי הטמפרטורה בחוץ מינוס 12 מעלות וגם יש קצת רוח.

נשמע מטורף? לאו דווקא כי את התמורה מקבלים מהתמונה משמאל ומשאר 31 התמונות בגלריית הפייסבוק.  ברוכים הבאים אל ה-Arches National Park – פארק הקשתות הלאומי של ארה"ב שנמצא במדינת יוטה.

הפארק נמצא ליד העיר Moab במרחק של כשעתיים נסיעה מ-Grand Junction, שהיתה נקודת העצירה אתמול.  במשך הלילה הצטבר הרבה קרח על האוטו ולקראת בוקר שוב החל לרדת שלג, כך שגם היום התעמלות הבוקר שלי היתה ניקוי הרכב.

הנסיעה מ-Grand Junction ל-Moab נעשית מערבה על הכביש הבין מדינתי I-70 באיזור, שעל פי ההגדרות המטאורולוגיות המקובלות, נחשב כמדבר.  כמות המשקעים באיזור נמוכה והטמפרטורות נושקות בקיץ ל-40 מעלות ובחוף יורדות אל מתחת לאפס.  גם השלג שיורד באיזור אינו מסייע – הוא יבש מאוד וכמעט ואינו מכיל מים ולפיכך הצמחיה בכל האיזור מדברית ודלילה מאוד.

אחרי כשעה ורבע נסיעה על ה-I-70, יש לרדת ביציאה 182 אל כביש 191 ועליו לנסוע עוד כ-45 דקות עד לכניסה לפארק.  את התמונות מהדרך אל הפארק אפשר לראות כאן.

היום היה אחד הימים הקרים ביותר באיזור – במהלך הדרך ל-Moab מד הטמפרטורה ברכב הראה מינוס 22 מעלות צלסיוס!  גם ה-Ranger בכניסה לפארק סיפר לי שלפחות 10 שנים לא היה כל כך קר ואם רוצים לצאת ולטייל רגלית, כדאי להתלבש היטב – זוכרים את פיסקת הפתיחה?

את הפארק עצמו חוצה כביש באורך של כ-25 ק"מ ויש לנסוע אותו הלוך וחזור.  לאורך הדרך יש עשרות נקודות תצפית וצילום ואין ספור שבילי מטיילים אך לצערי, יכולתי להקדיש לפארק רק כשעתיים וחצי.  במקום להלאות אותכם בתיאורים, אני ממליץ לקרוא את הערך המפורט על הפארק בויקיפדיה וגם את ערכי המשנה הנמצאים בסופו.

נקודת העצירה של היום נמצאת בעיר Richfield הנמצאת 275 ק"מ מערבית ל-Arches National Park.  כדי להגיע אליה יש לחזור כ-45 ק"מ צפונה על כביש 191 ואח"כ לנסוע עוד 230 ק"מ על ה-I-70.  קטע זה של ה-I-70 הוא יחודי מאספקטים רבים:

• הוא הושלם רק לפני כ-20 שנה, מה שהופך אותו לאחד הקטעים החדשים ביותר של מערכת הכבישים הבין מדינתית בארה"ב.
• בניגוד לכבישים בין מדינתיים אחרים, המתבססים על נתיבי ההגירה מערבה ועל מערכת הכבישים הישנה של ארה"ב שפותחה בראשית המאה ה-20, קטע זה נסלל על בסיס תכנון חדש.
• תכנון זה פתח לתנועה את אחד האיזורים הנידחים ביותר בארה"ב ואיפשר לחקור איזורים שכמעט ולא דרכה בהם כף אדם מעולם.
• מתוך 230 הק"מ ישנו קטע של כ-170 ק"מ, הארוך ביותר בארה"ב, שאין בו אפילו תחנת דלק אחת.

יש שיגידו שכביש מעין זה הוא משעמם ומרדים, אך הוא עובר באיזורי נוף יחודיים כמו שבר סאן-רפאל, איזור ה- Ghost Rocks וה-Eagle Canyon ואת התמונות שצילמתי מקטע כביש זה ניתן לראות בגלריית הפייסבוק.

במהלך הלילה, מזג האוויר הנפלא של אתמול שינה את פניו וכ-10 ס"מ של שלג כיסו הבוקר את Glenwood Springs.  אבל כשיצאתי הבוקר החוצה, השמיים התבהרו (הטמפרטורה 9°-) ומפלסות השלג כבר הספיקו לפנות את הכבישים.

כפי שאתם יכולים לראות מתמונת מגרש החנייה של המלון, כל המכוניות מכוסות שלג ולכן התעמלות הבוקר שלי היתה לפנות אותו מהרכב שלי.  השלג שיורד כאן שונה מאוד מזה המוכר בישראל.  הוא אבקתי ודק מאוד – כמו פודרה – והוא גם מאוד יבש.  לפיכך הדרך הכי פשוטה לסלק אותו היא באמצעות מברשת שהיא חלק מכלי פינוי השלג המגיעים ברכב השכור.

התחנה הראשונה של היום היא העיר אספן (Aspen) הנמצאת כ-65 ק"מ דרומית מזרחית ל-Glenwood Springs, על כביש מספר 82.  אספן נמצאת בגובה של 2,400 מטר ונחשבת כבירת הסקי של סלבריטאי ארה"ב.  אחד מהאנשים שגרם לפופולריות של אספן הוא אחד הזמרים החביבים עלי מאוד – ג'ון דנוור.

דנוור התישב באספן בראשית שנות ה-70 וכתב בה את מרבית יצירותיו.  לאחר מותו הטרגי, בתאונת מטוס ב-1997, הקימה לזכרו עירית אספן פארק סלעים שעל חלקם חרוטים מילות השירים שכתב.  הפארק שוכן על גדות נחל קטן ומשרה הרבה שלווה ורוגע.  משמאל, תמונת הכניסה לפארק וכפי שתוכלו לראות ממנה היום, ה-31/12, חל יום הולדתו ה-69.  שאר התמונות שצילמתי בפארק נמצאים בגלריית הפייסבוק.

כפי שאפשר להבחין מהתמונות מאספן, במהלך הבוקר השתפר מאוד מזג האוויר אך זה היה שינוי זמני ומשעות הצהרים התקדרו מאוד פני השמים ושלג החל לרדת.  התוכנית שלי היתה לחזור על כביש 82 עד לעיר Carbondale ומשם להמשיך ולחצות את הפארק הלאומי Grand Mesa על כביש 65.

ה-Grand Mesa הוא אחד הפארקים הלאומים הגבוהים ביותר בארה"ב ושיא הגובה שלו דומה לזה של ה-Loveland Pass אותו חציתי אתמול – כ3,600 מטר.  בניגוד ל-Loveland Pass, אותו מפנים משלג באופן שוטף, את כביש 65 החוצה את ה-Grand Mesa לא תמיד מפנים והמצב שלו תלוי בעוצמת השלג.  שיחת טלפון לשירות הפארקים הבהירה לי שכביש 65 מעט מושלג אבל פתוח לתנועה.

פרוש המילה Mesa הוא רמה וה-Grand Mesa היא רמה שטוחה, גבוהה ורחבת ידיים המכוסה שלג מספר חודשים בשנה.  עובדה זו הופכת אותה ליעד אידיאלי לאופנועי שלג ובמהלך הנסיעה ראיתי עשרות כלים כאלה החוצים אותה לאורך ולרוחב.  העליה לרמה תלולה ומפותלת וחלקים ממנה היו מכוסים עננים, אך הרמה עצמה היתה בהירה לחלוטין.  התמונה משמאל היא רק אחת מאוסף תמונות שצלמתי שם ואת היתר תוכלו לראות, כרגיל, בגלריית הפייסבוק.

הטמפרטורה לאורך הנסיעה על הרמה נעה בין 14°- ל-15°- מעלות ( יש תמונה בגלריה) והכביש היה מכוסה בשכבת קרח של מספר סנטימטרים.  הטמפרטורה הנמוכה גורמת לנתזי הקרח, העולים מהגלגלים, לקפוא על גוף המכונית ובשלב מסויים, כשבתי הגלגלים מתמלאים בקרח, יש לעצור ולנקות אותם באמצעות מגדרת שגם אותה מספקים עם הרכב.  בגלריה תוכלו לראות תמונה של הרכב לפני ואחרי הניקוי.  בסה"כ זו היתה נסיעה חוויתית מאוד עם נופים מרהיבים.

נקודת העצירה של היום היא בעיר Grand Junction.  זוהי עיר גדולה יחסית עם כ-70,000 תושבים והיא נמצאת כ-400 ק"מ מערבית לעיר דנוור אותה עזבתי אתמול.  בעוד שדנוור נמצאת בצד המזרחי של הרי הרוקי (Rocky Mountains), העיר Grand Junction נמצאת בצידם המערבי.  400 הק"מ המפרידים בין הערים הם הרוחב של שרשרת ההרים המסיבית הזו.  Grand Junction נמצאת בגובה של כ-1,400 מטר אך ככל שמתרחקים ממנה מערבה, הגובה הולך ויורד ולפיכך גם השלג הולך ומתמעט.

אחרי 4 שעות עיכוב בלונדון, העיר דנוור במדינת קולורדו בארה"ב קבלה אותי במזג אוויר בהיר אבל קפוא, קפוא מאוד.  האמת היא שידעתי שהחורף בדנוור אינו ממש ידידותי למי שמגיע ממדינה חמה, אבל כשמד הטמפרטורה ברכב ששכרתי מראה מינוס שבע מעלות (7°-), תפיסת הקור משתנה לחלוטין.

לפני כמה חודשים, כשהתחלתי לתכן את המסלול של המסע מדנוור ללאס ווגאס (לתערוכת CES – עליה אפרסם פוסט בנפרד), היה לי ברור שהבחירה בעיר דנווד כנקודת המוצא מהוה סיכון מסויים.  בחורף לא יורד כאן גשם – רק שלג – ואם הייתי נופל על ימים מושלגים, ההנאה מהמסע לא היתה גדולה.

אבל למזלי, היום הראשון היה נפלא, כלומר נפלא אם לא לוקחים בחשבון את הקור.  השמיים היו היום בהירים כמעט לחלוטין, השמש זרחה וההרים – מושלגים לחלוטין.  בגלל חוסר הוודאות במזג האוויר, תכננתי להיום מסלול קצר יחסית של כ-250 קילומטר כשהכיוון הכללי הוא מערבה על הכביש המהיר מספר 70.

על פניו, המסלול נראה שטוח למדי – דנוור שוכנת בגובה של כ-1,600 מטר ונקודת העצירה של היום, העיר גלנווד ספרינגס (Glenwood Springs) היא בגובה 1,750 מטר.  אז זהו, שזה לא בדיוק כך – בין שתי הערים מפרידה שרשרת הרים שהפסגות שלה מגיעות למעל 4,000 מטר.

כביש 70, המחבר את שתי הערים, מתפתל בעמקים בין ההרים ומטפס עד לגובה של כ-3,400 מטר.  בשיא הגובה חצבו מהנדסי הכבישים מנהרה המכונה "מנהרת איזנאהור" – על שם הנשיא האמריקאי המפורסם.  המנהרה, באורך של כ-3 ק"מ עוברת מתחת לפסגה ומקצרת מאוד את הדרך.  עד לפני כמה שנים זו היתה המנהרה הגבוהה ביותר בעולם, אבל מאז שהסינים חצבו מנהרה גבוהה יותר, זוהי המנהרה הגבוהה ביותר בארה"ב.

עד אמצע שנות השבעים של המאה הקודמת, אז נחצבה המנהרה, הדרך היחידה לחצות את ההרים היתה דרך מעבר שנקרא Loveland Pass שגובהו 3,650 מטר.  זהו מעבר ההרים הגבוה ביותר בעולם שנשאר פתוח בכל חודשי השנה, כולל בחורף.  בגלל מזג האוויר המצויין, החלטתי לוותר על המנהרה ולנסוע דרך המעבר.  הדרך המובילה לפיסגה מפותלת ותלולה מאוד עם זוויות של כ-7°.  בתמונה למעלה תוכלו לראות את השלט המוצב בפיסגת המעבר ואת הנוף הנשקף ממנו.

בגלריית הפייסבוק של היום תוכלו לראות תמונות נוספות של הנוף מהפיסגה, את הגובה כפי שהראה מד הגובה בשעון שלי ואת הטמפרטורה.  קחו בחשבון שהשעון שלי מראה את זמן ישראל ולכן 10 בבוקר היא בפועל אחת בצהרים כאן – 7°- בשיא היום…  בלינק הזה תוכלו לראות מפה של המעבר – מסומן באות A ומדרום לו, את כביש 6 המתפתל דרך ה-Loveland Pass.

בהמשך היום תכננתי להביא לכם רשמים מהקניון המפורסם של Glenwood Springs אך לצערי בדרך התרחשה תאונה קשה.  משאית סמי-טריילר לקחה את אחד הסיבובים ליד העיר Vail מהר מדי, החליקה על הקרח והתהפכה.  כתוצאה מכך כביש 70 נסגר לכמעט שעתיים וגם לאחר מכן הזדחלתי בפקק  באורך של יותר מ-15 ק"מ.

אל הקניון הגעתי כבר בשעות הערב, כאשר כבר חשוך לחלוטין ושלג מטפטף מדי פעם בפעם.  כנראה שהקניון הזה, אותו אתם יכולים לראות בויקיפדיה, יחכה לפעם אחרת.

ב-14/5/2012, בדיוק 64 שנים אחרי שדוד בן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל, הכריז מיכאל גולן על עצמאותם של צרכני הסלולר בישראל ושיחרר אותם מהעריצות של החברות הותיקות.

הבחירה בתאריך הסמלי הזה ובסיסמא שיווקית הכוללת את הכינוי שכל ישראלי חושש ממנו – "מספיק להיות פראייר" – מוכיחה שגולן אינו רק עולה חדש וציוני חם, אלא גם בעל תובנה עמוקה בנפשו של צרכן הסלולר הישראלי.

מודל המכירה שהוא הציג, ביחד עם שתי תוכניות תעריפים פשוטות וקלות להבנה, חתכו באבחת יד אחת את הקשר הגורדי שבו היו שבויים הלקוחות במשך שנים.

במקום תעריפים גבוהים, חשבוניות בלתי מובנות ושירות לקוחות מתנשא, הציע גולן "חבילת הכל כלול" במחיר קבוע של 99 שקל ובלי הפתעות בסוף החודש.  למשתמשים קלים הוצעה חבילה בעלות של 10 שקלים הכוללת 60 דקות שיחה, 60 סמסים ו-10MB גלישה כאשר עלויות החריגה הם קטנות ובעיקר – ברורות.

חידוש נוסף שהציגה "גולן טלקום" הוא התבססות כמעט מוחלטת על מכירה ושירות באמצעות האינטרנט וביטול הצורך במרכזי שירות עמוסים וצפופים, בהן נאלץ הלקוח לבלות זמן יקר.  הוויתור על מגע פנים אל פנים, במיוחד ללקוח הישראלי, אינו פשוט אבל מוזיל את העלויות של החברה באופן דרמטי.

ההכרזה של  "גולן טלקום", אליה הצטרפה עוד באותו יום חברת Hot Mobile, גרמה לצונמי של עשרות אלפי לקוחות מיואשים ושבעי סבל של סלקום, פלאפון ופרטנר, שהחלו לנהור בהמוניהם לחברות החדשות.  החודש הראשון היה בעייתי מאוד – אתרי האינטרנט קרסו, כרטיסי ה-SIM לא תמיד הגיעו ומרכזי השירות של החברות לא עמדו בעומס.

בנוסף לכך, החברות הוותיקות היקשו מאוד על הכניסה של החברות החדשות, בעיקר על ידי חבלה בתהליכי הניוד, מה שהחריף את משבר השירות.  אך התערבות מהירה ויעילה של ראשי משרד התקשורת ותגבור מסיבי של מרכזי השירות הביא לכך שתוך כ-6 שבועות הפקק השתחרר.  על פי ההערכות, עד היום הצטרפו אל "גולן טלקום" כ-130,000 לקוחות ואל HOT Mobile יותר מ-250,000.

המהלכים של החברות החדשות תפסו את ראשי החברות הוותיקות לא מוכנים ובשבועות הראשונים היה נראה שהם לקו ב-"הלם קרב".  לאחר שהתאוששו, ניסו החברות הוותיקות לעכב את תהליכי הניוד וההפעילו טקטיקות הפחדה ("אין להם מרכזי שירות", "הם לא עומדים בלחץ", "למה להמר על חברה חדשה ולא מוכרת"), אך כשמהלכים אלה לא עזרו, הם עברו לדבר בשפת הכסף.

בשלב הראשון, מתוך תיקווה לעצור את הסחף לחברות החדשות, הורידו החברות הוותיקות את המחירים שלהן לסביבת ה-130 שקל עד ה-150 שקל וכשזה לא עזר, לסביבת ה-110 שקל.  לבסוף, נקטו החברות הותיקות בשיטת "if you can beat them, join them" והחלו לשווק תוכניות המציעות מחירים הנמוכים מ-100 שקל למנוי בלתי מוגבל.

אך הרגלים ישנים קשה לשנות וגם התוכניות הללו, כמו בעבר, כוללות אין ספור שורות תחתונות ו-"הפתעות"– המחיר מוגבל לתקופה קצובה, מחייב מספר מינויים, אין שיחות לחו"ל ועוד שלל סעיפים ותתי סעיפים.  חברת פרטנר אף השיקה מותג חדש בשם "012 מובייל", הפועל במודל הדומה לזה של "גולן טלקום", שלא זכה להצלחה גדולה.

גם בשלב שבו נראה שמחירים של 89 ו-99 שקל לחבילה שירות כוללת הם המינימום אליו אפשר לרדת, המשיכה "גולן טלקום" לחדש והפתיעה עם תוכניות שהציעו תנאים ומחירים זולים יותר.  בשלב הראשון הוצגה תוכנית שהציעה ללקוחות מניידים שירות חינמי למספר חודשים ואח"כ תוכנית בעלות של 49 שקלים לתקופה של חצי שנה.

גלי ההדף שיצרו המהלכים של גולן לא נעצרו בשוק הסלולר – הם גרמו לירידה של עשרות אחוזים בערך המניות של החברות הוותיקות וסדקו מאוד את הפירמידות העיסקיות של בעלי השליטה בהן – נוחי דנקנר (סלקום) ואילן בן דב (פרטנר).  בשיאו של המשבר נאלץ אילן בן דב למכור את השליטה בחברת פרטנר וגם עתידו הפיננסי של נוחי דנקנר עדיין לא לוטה בערפל.

ההצלחה של "גולן טלקום" לא היתה מתאפשרת ללא המהלכים של איש השנה הקודמת שלי, שר התקשורת – משה כחלון, אך מצד שני אין לשכוח שלאסטרטגיה שנקטה "גולן טלקום" עצמה, יש השפעה לא קטנה.

על ידי שימוש בתמחור אגרסיבי, מודל מכירה חדשני ומהלכים שיווקים חדשניים היא הצליחה בשוק שנראה רווי ובלתי ניתן לחדירה.   היום, קצת יותר מ-7 חודשים אחרי ההכרזה של ה-14/5 אפשר לקבוע בוודאות שמיכאל גולן, שבמחי יד ניפץ את השלטון הבלתי מעורער של החברות הוותיקות, כבש לעצמו מקום של כבוד בתולדות שוק הסלולר הישראלי.

נו, אז בשעה טובה נפרדתם מ-75 שקל ורשמתם את שם המתחם (דומיין, domain) אצל הרשם המורשה החביב עליכם.  מה קורה עכשיו?

מה זאת אומרת מה קורה עכשיו?  אנחנו בישראל, לא?  אז מחכים.  סבלנות.

בניגוד לכל מקום מערבי מסודר, בו רישום המתחם מתעדכן באופן אוטומטי, בשרתי ה-DNS של איגוד האינטרנט הישראלי ("בעל המרשם") הכל עובד לאט לאט, ממש כמו בעולם השלישי.

מי שכבר התנסה ברישום מתחמים אצל רשמים בארה"ב יודע ששם מתחם המסתיים ב-com. הופך להיות פעיל תוך כשעה.  אבל בישראל, מדינת ההייטק, ואדי הסיליקון, ה-"startup nation", זה יכול לקחת 48 שעות ולעיתים אף יותר.

אז איפה בדיוק הבעיה?  איגוד האינטרנט הישראלי מבקש מהרשמים להעביר לו את בקשות רישום המתחמים בממשק יחודי, המבוסס על דואר אלקטרוני.  כל בקשת רישום המגיעה לאיגוד, נבחנת על ידי גורם אנושי שבודק את שם המתחם המבוקש ומפעיל נוהל צנזורה שפרטיו המדויקים מעולם לא פורסמו בציבור.

לפני מספר שנים קבע ועד האיגוד, על דעת עצמו ומבלי להתייעץ עם אף גורם חיצוני, רשימת מילים שאסורות לשימוש כשם של מתחם עם סיומת co.il.  רוצים לדעת מהן מילים אלה? יש לכם בעיה – הרשימה אינה מפורסת ברבים וועד האיגוד אף אינו מוכן לקיים דיון פומבי על הנושא.

אבל ניחא, נניח שצלחתם את מכשול הצנזורה והגורם האנושי באיגוד אישר את שם המתחם שבחרתם, מה עכשיו?  מה זאת אומרת מה עכשיו – ממשיכים לחכות.

שרת ה-DNS של האיגוד הוא יצור עדין ורגיש שיש להתייחס אליו בעדינות רבה.  כיוון שכך הוחלט באיגוד שהוא יתעדכן רק פעמיים ביום – פעם אחת בבוקר ופעם אחת בצהרים וזאת בתנאי שלא מדובר ביום שישי או שבת.  כלומר, אם האישור לשם המתחם שבחרתם ניתן אחה"צ, מגיעה לכם שנת לילה רגועה.  האיגוד יעדכן את שם המתחם בשרת ה-DNS רק למחרת בבוקר.  אם רשמתם את שם המתחם ביום שישי בצהרים או חס וחלילה בשבת – שם המתחם יתעדכן, במקרה הטוב, רק ביום ראשון.

במקרה ופוקדים אתכם נדודי שינה ואתם מבקשים לרשום שם מתחם בשעות הלילה המאוחרות, צפו לבעיה.  בכל לילה, סביב חצות, הופכת המערכת ללא זמינה לכ-10 דקות והניסיון לרשום שם מתחם בשעה זו פשוט יתן הודעת שגיאה.

הניסיון לברר אצל הגורמים המתאימים באיגוד למה עדכון ה-DNS מתבצע רק פעמיים יום לא עלה יפה – שמעתי הסברים על שרת עמוס, סקריפטים מסובכים, תהליכי עדכון מורכבים וכיוב'.  כנראה שלנהל מסד נתונים עם 235,000 רשומות זו משימה שדורשת הרבה מאוד תשומת לב.  מעניין לדעת איך בארה"ב מנהלים עשרות מיליונים של רשומות com. עם עדכונים אוטומטיים שרצים כל שעה.  אולי בכלל שווה לרכוש מהאמריקאים את המערכת שלהם?

תדירות העדכון של שמות המתחם אינה הבעיה היחידה בשירות רישום המתחמים בישראל והאיגוד אינו מספק שירותים בסיסיים הנלווים לרישום, אשר מקובלים בכל העולם.

כך לדוגמא בישראל אפשר לרשום שם מתחם למקסימום של שנתיים.  מעונינים לרשום שם מתחם ל-5 או 10 שנים כפי שמקובל בחו"ל?   יש לכם בעיה – מערכת הרישום של האיגוד אינה מאפשרת זאת וכך אתם וגם גופים רבים אחרים צריכים לתזכר את עצמם כל שנתיים.

רוצים לרשום שם מתחם ישראלי אצל רשם בארה"ב?  גם את זה האיגוד אינו מאפשר.  השילוב של צנזורה ידנית לכל בקשה ביחד עם מערכת רישום לא סטנדרטית, שאינה יכולה להתממשק למערכות המקובלות בעולם, מונעות זאת.  רוצים שם מתחם המסתיים ב-co.il – קנו רק כחול לבן.  עכשיו גם ברור מדוע רישום מתחם בסיומת co.il עולה כפליים מרישום עם סיומת com.

מכירים את המצב שבו רישום שם מתחם חושף את כל הפרטיים האישים שלכם – שם, כתובת וטלפון?  בחו"ל פתרו את בעיית הפרטיות הקשה הזו בצורה אלגנטית – רישום באמצעות Proxy.  הרישום מתבצע על ידי גוף מתווך שיודע לבצע את הקשר בינכם לבין שם המתחם.  ובארץ?  האיגוד עוד חושב על הנושא ובינתיים הפרטים האישיים של כל בעלי המתחמים בישראל, חשופים לעיני כל.

לפני כשנה, ועם התגברות מתקפות הסייבר על אתרים ישראלים, עלה לדיון הצורך בבדיקת אבטחה מקיפה לשרתי ה-DNS הנמצאים באחריות האיגוד.  מטרת הבדיקה היא לוודא שהשרתים בטוחים ומוגנים ושיש תוכנית פעולה מסודרת למקרה של נפילות ותקלות.  העניין נדון באריכות בוועד האיגוד ולמרות התנגדות מסויימת, בסופו של דבר הוחלט לפני כחצי שנה על עריכת הבדיקה.  למותר לציין, שלמרות ההחלטה ולמרות החשיבות הרבה של המערכת הקריטית הזו, עד היום לא נערכה בדיקה כזו וגם לא ברור מתי תתחיל.

אני בטוח שמי שהגיע עד לכאן שואל את עצמו – עם כל הבעיות הללו, למה לא לרשום את שם המתחם שלי, המסתיים ב-co.il, במקום אחר?  אז זהו – אי אפשר.  איגוד האינטרנט הישראלי הוא מונופול בתחום ניהול שמות המרשם עם סיומת co.il ואי אפשר לעקוף אותו.

ומנופול, כמו מונופול, לא תמיד רוצה להתייעל.  אנחנו משלמים, כל שנה, קרוב ל-10 מיליון שקל עבור רישום וחידוש שמות מתחם עם סיומת co.il אבל כבר שנים רבות מקבלים שירות חלקי ובעייתי.  הגיע הזמן לשנות מצב זה.