NetCHEIF Blog

הטמפרטורה בלילה בו שהייתי ב-Mamooth Lakes ירדה הרבה מתחת לאפס (ראו תמונה משמאל) ואני קצת התקררתי, לכן פוסט זה מפורסם באיחור של יום.

כשקמתי בבוקר, השמש זרחה ובעל המוטל בו לנתי (שהיה די אנטיפט) קיטר על כמויות השלג המועטות שהצטברו על ההרים.

כמעט כל תושבי Mammoth Lakes מתפרנסים מתיירות ומיעוט השלג בחורף, אשר מרחיק את תיירות הגלישה, יגרום לבעיה גם עם תיירות האביב והקיץ, זאת עקב כמות המים הקטנה שצפויה בנהרות ובאגמים.

העיר לאס ווגאס, שהיא מטרת הנסיעה של יום זה, נמצאת בסה"כ 170 ק"מ דרומית ל-Mammoth Lakes אבל היא מזרחית ממנה כמעט 350 ק"מ.  כיוון שכמעט כל שרשרות ההרים בארה"ב נעות מצפון לדרום, משמעות הנסיעה מזרחה היא שיש לחצות 3 שרשרות הרים ושלושה עמקים.

כזכור מהפרקים הקודמים, כל שרשרת הרים מהווה מחסום לענני הגשם ולכן ככל שנעים מזרחה האיזור הופך ליבש יותר.  רוב הגשם והשלג יורדים על הרי סיירה נוואדה ש-Mammoth Lakes נמצאת בשוליהם המזרחים.

היום התחיל בנסיעה דרומה של כ-160 ק"מ על ה-US395 (הזכורה מהפרקים הקודמים) אל העיירה הקטנה Lone Pine.  בכך תם כמעט כל פרק הנסיעה דרומה ונותרה רק הדרך מזרחה.

העיירה Lone Pine ראויה לציון בגלל שתי סיבות – הראשונה, מעט מערבית ממנה נמצאת הפיסגה הגבוהה ביותר בארה"ב (למעט אלסקה והוואי) – הר ויטני (Whitney Mountain), המתנשא לגובה של 3,285 מטר.

נקודה מעניינת, שההקשר שלה יוסבר מיד, היא שהנקודה הנמוכה ביותר בארה"ב – Badwater – שגובהה 86- מטר, נמצאת בסה"כ 120 ק"מ מזרחית מהר ויטני.

הסיבה השניה בגללה Lone Pine ראויה לציון – מעט דרומה ממנה מתחיל כביש 190 החוצה את שרשרות ההרים והעמקים אותם הזכרתי קודם לכן.

בשלב זה אמרתי בפעם האחרונה שלום ל-US395 ופניתי מזרחה אל ה-190.  מיד בקילומטרים הראשונים, העוברים בעמק אוונס (Owens Valley), ניתן להבחין בשינוי הנוף.  הוא הופך להיות יבש וצחיח יותר וגם הטמפרטורה התחילה לטפס.  המפה המצורפת משמאל מתארת את מסלול הנסיעה ובמספרים את ההרים והעמקים שעברתי.  לדוגמא, Owens Valley הוא מספר 2 והר ויטני הוא מספר 1.

שרשרת ההרים הראשונה שיש לעבור מכונה Argus Range (מספר 3) ולאחר שיורדים ממנה מגיעים לעמק Panamint (מספר 4).

בשלב זה עולים לשרשרת הרים שניה, ששמה כשם העמק – Panamint Range (מספר 5) ושוב יורדים, הפעם לעמק המוות – ה-Death Valley (מספר 6).

שמו של העמק נובע מהעובדה שלאחר שהעננים עברו 3 שרשרות הרים, כמות הגשם שנותרה בהם היא אפסית.  כמות הגשם היורדת ב-Death Valley מגיעה בממוצע ל-50 מ"מ בשנה ובעמק נרשמו מספר שיאי אקלים, כמו הטמפרטורה הגבוהה ביותר בתולדות ארה"ב (57 מעלות ב-1913),  תקופת היובש הארוכה ביותר (3 שנים בהם ירדו בסה"כ 16 מ"מ גשם) ומספר הימים הרצופים בהם נמדדה טמפרטורה מעל 49 מעלות (43 ימים).

טמפרטורות קיצוניות אלה נובעות מכך שמדובר בעמק עמוק מאוד שהוא צר וארוך, השוכן בין שתי שרשרות הרים גבוהות מאוד.  בעת ירידת האוויר מההרים לעמק, הוא מתחמם מאוד וההרים עצמם מהווים מחסום המונע מהאוויר החם לנוע.

בעמק אין כמעט מקורות מים היכולים לשמש לשתיה, ו-Badwater (הנקודה הנמוכה ביותר בעמק ובכל ארה"ב) קיבלה את שמה כי המים המועטים המתנקזים אליה הם מלוחים מאוד.

למרות כל זאת, יש בעמק לא מעט אתרי תיירות וניתן לבקר בו במספר רב של נקודות עניין.  אחת היפות ביותר היא תצפית זבריסקי (Zabriskie Point) ממנה צולמה התמונה משמאל.

הנסיעה על ה-190 מ-Lone Pine ועד ליציאה מה-Death Valley, בעיר Pahrump שנמצאת כבר בנוואדה, אורכת כ-270 ק"מ.  על מנת לצאת מה-Death Valley יש לחצות שרשרת הרים נוספת, אך היא נמוכה ואינה משמעותית.  מכאן, שוב בנוף מדברי, הדרך ללאס ווגאס נמשכת כ-100 ק"מ על כביש מהיר ורחב – ה-NV-160.

לאס ווגאס (Las Vegas), הידועה בכינויים "עיר האורות" ו-"בירת ההימורים של ארה"ב", היא העיר הגדולה ביותר בנוואדה ולמעלה מחצי מיליון תושבים מתגוררים בה.  העיר התפתחה בשני גלים גדולים.  בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20 הוקם בה, מה שהיה אז, הסכר הגדול ביותר בעולם – ה-Hoover Dam.  על הביקור שלי בסכר זה כתבתי כאן.

הגל השני התחולל בשנות ה-50 כאשר ראשי המאפיה בארה"ב מימנו והקימו בניית מספר בתי קזינו גדולים ששולבו יחד עם בתי מלון ואולמות מופעים.  כך הפכה לאס ווגאס לאתר נופש ובילוי ומיליוני תיירים מכל העולם מבקרים בעיר מדי שנה.

בעיר הוקם גם מרכז קונגרסים ענק (LVCC) שבו מתקיימות עשרות תערוכות בשנה, כולל ה-CES שהיא מטרת הביקור שלי בעיר.

בכל שנה, לקראת סוף השבוע הראשון של חודש ינואר, מתכנסים בלאס ווגאס למעלה מ-130,000 איש וכ-2,200 מציגים מכל רחבי הגלובוס, לאירוע המחשבים והאלקטרוניקה הגדול ביותר בעולם – CES (ראשי תיבות של Consumer Electronics Show).

גם השנה יתקיים האירוע הזה, אך בשני שינויים קטנים – במקום לגלוש לסוף השבוע, האירוע יערך באמצע השבוע ובמקום בשבוע הראשון, הוא יערך בשבוע השני של חודש ינואר, בין ה-10 ל-13 לחודש.  שינוים אלה היא תוצאה של ביקורת, הן מצד המבקרים והן מצד המציגים, על הסמיכות של האירוע לחג המולד ותום השנה האזרחית.

האירוע המרכזי של ה-CES היא מגה-תערוכה המתקיימת במרכז הקונגרסים העצום של לאס וגאס (LVCC) ובמלונות הפאר של לאס ווגאס.  בתערוכה מציגות יצרניות גדולות וקטנות את שלל המוצרים והחידושים שלהן וניתנת למבקרים הזדמנות לחוש ולהתנסות בהם באופן ישיר.

כאמור, התערוכה תערך השנה בין ה-10 ל-13 לינואר אך אירועים ראשונים לעיתונות הכתובה והאלקטרונית יערכו כבר ב-8/1/2012.  כמו ב-4 השנים האחרונות, גם השנה יפתח את האירוע סטיב בלמר, מנכ"ל חברת מיקרוסופט, במצגת המתוכננת להיערך בערב ה-9/1.  זו תהיה ההופעה האחרונה של סטיב בלמר באירוע זה וגם הפעם האחרונה בו יהיה לחברת מיקרוסופט ביתן בתערוכה.

חברת מיקרוסופט עברה שנתיים לא קלות בתחום הצרכני ובפועל מסתמן שהיא פיספסה כליל את מהפיכת הטאבלטים והטלפונים החכמים.  החיבור עם חברת נוקיה בתחום הטלפונים והתמיכה של Windows 8 במעבדי ARM, עליהם הוכרז ב-CES בשנה שעברה, עדיין לא הניב פירות ממשיים ומעניין יהיה לשמוע מה יש לבלמר לחדש בתחום זה.

במרכז התערוכה ימשיכו לככב השנה טאבלטים וטלפונים חכמים המבוססים על מערכת ההפעלה Android ושלל מוצרי אלקטרוניקה בידורית כמו טלוויזיות, קונסולות וציוד הנלווה אליהן.  בשולי התערוכה ינסו חברות קטנות ובלתי מוכרות לעניין את הקהל בפיתוחים מקוריים ויחודיים.

כמו בשנתיים האחרונות, גם השנה אהיה בלאס ווגאס בזמן התערוכה ואפרסם משם סיקורים והתרשמויות.

על מנת לקבל עדכונים אלה בזמן אמת אתם מוזמנים לעשות LIKE לדף ה-Facebook של NetCHEIF או להרשם לשירות ה-RSS של הבלוג.

את הדרך ללאס ווגאס אני עושה הפעם באופן שונה.  על מנת לבקר משפחה וחברים, נחתתי כבר לפני 10 ימים בעיר סיאטל במדינת וושינגטון.  מאז יום שני השבוע, אני עושה את הדרך מסיאטל ללאס ווגאס ברכב.  מדובר בנסיעה של למעלה מ-2,000 ק"מ אותם אסיים רק מחר.

בסופו של כל יום של המסע הזה פרסמתי בבלוג תיאור של הדרך שעברתי, הנופים שראיתי והאנשים שפגשתי.  מי שמעוניין לקרוא את פרקי המסע מזומן ללחוץ ה-LINK-ים הבאים.

• הקדמה
• היום הראשון
• היום השני 
• היום השלישי 
• היום הרביעי
• היום החמישי

מגוון אפשרויות הלינה ב-Alturas אינו גדול והציפיות ממוטל של פעם, בו משלמים 60$ ללילה ומחנים את הרכב מול דלת הכניסה לחדר, הן אף פעם לא גבוהות במיוחד.  אבל ה-Rim Rock Motel בו לנתי אתמול, התגלה כהפתעה מלבבת.

חדר 38 בו שהיתי לא היה גדול מאוד אבל הוא היה נקי ומאובזר וניכר שהבעלים, טום ורונדה, דואגים לטפח ולתחזק את המקום היטב.  על כוס קפה הבוקר, סיפר לי רורי – פקיד הקבלה, שההשקעה מחזירה את עצמה והרבה מאוד אורחים המגיעים לעיירה בוחרים ללון דוקא אצלם.

התלונה היחידה שלו היתה על כמות המשקעים הנמוכה – גשם ושלג – שירדה השנה.  מאז סוף נובמבר לא פקדה את המקום סערה רצינית והאגמים בסביבה אינם מתמלאים.  לדבריו, מיעוט המשקעים יגרום למחסור במים בחודשי הקיץ החמים ויגדיל מאוד את סכנת השריפות.

בתמונה משמאל ניתן לראות את הר Lassen – הפסגה הדרומית ביותר של שרשרת הרי הגעש החוצה את ארה"ב מצפון לדרום.  ההר נמצא כ-150 ק"מ דרומית מערבית לאלטוראס אך בגלל גובהו, ניתן להבחין בו כבר אחרי נסיעה של כ-50 ק"מ.

את המצב העגום של האגמים בסביבה ניתן לראות בקלות כאשר נוסעים אל העיירה סוזאנוויל, הנמצאת 120 ק"מ דרומה מאלטוראס, על כביש SR139, החוצה את היער הלאומי Modoc.  כיוון שהטמפרטורה באיזור זה יורדת אל מתחת לאפס בכל לילה, ובגלל חוסר הזרימה של הנחלים והנהרות, האגמים הקטנים הנמצאים לאורך הדרך קפואים לחלוטין.

אפילו האגם הגדול ביותר לאורך ה-SR139, ה-Eagle Lake שמימיו מלוחים ושטחו קרוב ל-100 ק"מ מרובע, קפוא בחלקו הגדול – מחזה שלא נראה באיזור כבר שנים רבות.  בתמונה משמאל, בחלקים של האגם שאינם קפואים, ניתן לראות את ההשתקפות של ההרים.

ה-SR139 מסתים בעיירה סוזאנוויל (Susanville) הנמצאת 170 ק"מ דרומית לאלטוראס.  גם כאן ניתן להבחין בקלות במיעוט המשקעים השנה.  סמוך לעיירה נמצא אגם גדול בשם Honey Lake ("אגם הדבש") ששטחו הממוצע נע בין 190 ק"מ מרובע בחורף ל-12 ק"מ בקיץ.  אך השנה האגם כלל אינו קיים – הוא יבש לחלוטין.

מ-Susanville השוכנת בקליפורניה, הדרמתי 150 ק"מ אל העיר Reno הנמצאת במדינת נוואדה (Nevada), אשר מתירה בשיטחה הימורים בבתי קזינו.  העיר רינו, בת רבע מיליון התושבים, היא אחותה הקטנה של עיר ההימורים לאס ווגאס, וניתן למצוא בא שורה ארוכה של בתי קזינו מפוארים.  ה-US395 חוצה מקליפורניה לנוואדה סמוך לעיר Border Town, הנמצאת בסה"כ 20 ק"מ צפונית לרינו, אבל מהמרים חסרי סבלנות יכולים להבחין כבר בכניסה אליה בבית הקזינו הגדול.

לא התעכבתי ברינו אלא הדרמתי עוד כ-40 ק"מ אל העיר Carson City (קרסון סיטי), בירת מדינת נוואדה.  העיר הוקמה לפני כ-160 שנה, במחצית המאה ה-19, ובמשך שנים רבות היתה המרכז המסחרי והפוליטי של המדינה.  פריחתה של העיר נבעה מ-"בהלת הזהב" שהחלה באיזור ב-1850 ונמשכה עד לשנות ה-40 של המאה הקודמת.

בתמונה משמאל ניתן להבחין במטבעה (mint) של קרסון סיטי שנבנתה ב-1862 ומשמשת היום כמוזיאון.  ממול למטבעה פועל אחד מבתי הקזינו הוותיקים ביותר בנוואדה – ה-Nugget Casino – שפתח את שעריו ב-1957.

דעיכת ה-"בהלה לזהב" העבירה את כובד המשקל בנוואדה לערי ההימורים – רינו ולאס ווגאס, ואילו קרסון סיטי של היום היא לא יותר מצל קלוש לעיר של פעם.  למרות זאת ולמרות שחיים בה היום בסה"כ כ-50,000 תושבים בלבד, קרסון סיטי ממשיכה להיות הבירה של המדינה.

ממשיכים דרומה עם ה-US395 שחוצה מנוואדה לקליפורניה סמוך לאגם הנקרא Topaz lake, כ-70 ק"מ דרומית לקרסון סיטי.  אחרי 70 ק"מ נוספים המתנהלים בגובה של 1,800 עד 2,500 מטר, מגיעים לנקודת תצפית מדהימה על אגם מונו (Mono lake).

גם לאגם זה, בדומה לכל האגמים הנמצאים ממזרח לשרשרת ההרים החוצה את ארה"ב מצפון לדרום, אין מוצא והמים המתנקזים אליו, מתאדים וממליחים את קרקעית האגם.  מכאן נוסעים עוד כ-60 ק"מ נוספים דרומה על ה-US395 ומגיעים לנקודת העצירה הרביעית, בעיירה Mammoth Lakes.

כל 200 הק"מ מקרסון סיטי לכאן עוברים בשולי הרי הסיירה-נוואדה המושלגים וממזרח לפארק היוסמיטי, אך לצערי מפאת קוצר הזמן אין באפשרותי להעמיק באתרים אלה במסגרת מסע זה.

Mammoth Lakes היא עיירה קטנה בת כ-8,000 תושבים, השוכנת בגובה של כ-2,500 מטר ונודעת כנקודת מוצא לפעיליות שלג מגוונות כמו סקי וסנו-בורד.  בגלל האופי הגעשי של האזור, ניתן למצוא בסביבת העיר מעיינות מים חמים ואגמים שניתן לרחוץ בהם גם בעונת החורף.

כ-130 ק"מ מדרום מערב לעיר בנד, בה לנתי אתמול בלילה, נמצא אחד הפרקים הלאומיים המרשימים ביותר בארה"ב – פארק "אגם המכתש" או באנגלית Crater Lake National Park.

בעוד שבנד שוכנת בגובה של כ-1,300 מטר מעל פני הים, הפארק וסביבותיו נמצאים בגובה של 1,700 עד 2,200 מטר, על הגבול המזרחי של שרשרת ההרים החותכת את מערב ארה"ב מצפון לדרום.  כזכור, חלק מההרים בשרשרת זו הם הרים געשיים והתפרצות אחד מהם, יצרה אגם זה.

לפני כ-8,000 שנה התפרץ בעוצמה, הנחשבת לחזקה ביותר שארעה אי פעם ביבשת אמריקה הצפונית, הר הגעש מאזאמה.  התפרצות זו היתה כה חזקה עד שהיא העיפה את כל פסגתו של ההר, תוך שהיא יוצרת מכתש בקוטר של כ-9 ק"מ ושטח של כ-50 ק"מ מרובע.

במהלך 8,000 השנים שעברו מאז ההתפרצות, הצטברו במכתש כמויות גדולות של מים הנובעים מכל המשקעים – גשם ושלג – שירדו מעליו.  משקעים אלה לא חילחלו אל בטן ההר כיוון שהלבה הרותחת שהר הגעש פלט, התקררה והצטברה בקרקעית המכתש, תוך שהיא יוצרת שכבה בלתי חדירה.

עומקם הממוצע של המים באגם הוא 350 מטר והעומק המרבי שנמדד הוא 600 מטר, מה שהופך אותו לעמוק ביותר בארה"ב ולאחד העמוקים ביותר בעולם.

בגלל שהאגם נוצר כתוצאה מהעלמות פסגת הר, ובניגוד לרוב רובם של האגמים, שולי ה-Crater Lake נוטים החוצה ולא פנימה.  כתוצאה מכך המשקעים הנופלים בשולי המכתש, זורמים החוצה ולא לתוך האגם.  המשמעות היא שכל מימי האגם הם תוצר נקי של משקעים, מה שהופך אותו לצלול ולנקי ביותר בעולם.

בנוסף, הגישה משולי המכתש אל האגם עצמו קשה ביותר – מדרונות תלולים מקיפים את האגם לכל אורכו ומונעים זיהום שלו על ידי בעלי חיים ובני אדם.  רשות הפארקים של ארה"ב פרצה בסך הכל שביל הליכה אחד, תלול ומפותל, המוביל לאגם עצמו והוא פתוח רק שלושה חודשים בשנה.  מידע נוסף יש בויקיפדיה.

על מנת להגיע אל הפארק יש להדרים מבנד כ-100 ק"מ על ה-US97 ואז לפנות אל אל כביש 138.  בחודשי החורף הכניסה הצפונית אל הפארק חסומה בשלג ולכן יש להקיף את הפארק דרך ה-230 וה-62 ולהגיע לכניסה הדרומית שלו.  מכניסה זו יש לנסוע כ-8 ק"מ עד מרכז המבקרים ועוד 3 ק"מ לשולי המכתש, ממנו צולמו התמונות משמאל.

Creater Lake הוא אגם מרשים ביותר.  בגלל מזג האוויר הנוח ששרר היום והראות הבהירה, התקשתי לעזוב את המקום ושהיתי בו הרבה מעבר למה שתכננתי.  בנוסף, במרכז המבקרים סיפר לי מרטין הריינג'ר (שומר היערות)  שדווקא השנה כמות השלג מועטה יחסית.  גובהו השנה רק כ-1.3 מטר בעוד שבדרך כלל בתחילת חודש ינואר הוא מגיע לכ-3 מטר ויותר.  תנאים אלה גורמים לכך שהרבה יותר מבקרים מגיעים אל הפארק והרבה מאוד צלמים מנצלים את הראות הבהירה.

מהפארק פניתי מזרחה לכביש 140 העובר בערבה גבוהה – כ-1,400 מטר, אך יבשה וצחיחה, המשובצת בחוות סוסים ופרות ושדות רחבי ידיים בהם מגדלים חיטה ומספוא.  ה-140 מסתיים בעיירה Lakeview השוכנת בצומת עם ה-US395, הזכור מאתמול.  זוהי עיירה קטנה, בת כ-2,000 תושבים המשמשת נקודת מעבר.

נקודת העצירה שלי היום היא בעיר אלטוראס (Alturas) שנמצאת בפינה הצפון מזרחית של מדינת קליפורניה, כ-60 ק"מ דרומית ל-Lakeview, על ה-US395.  כמו ב-Lakeview, גם באלטוראס גרים כ-2,000 תושבים, אך כיוון שהיא צומת דרכים חשובה יש בה די הרבה מוטלים קטנים.

בין Lakeview ל-Alturas, לאורך ה-US395, שוכן אחד מאגמי המלח הגדולים של ארה"ב – ה-Goose Lake.  אורכו של האגם הוא כ-42 ק"מ, רוחבו כ-15 ק"מ והוא ניזון ממי השלגים והגשמים היורדים על ההרים סביבו.  האגם רדוד מאוד – כמה מטרים בלבד – והוא אינו מנקז את מימיו באמצעות נהר.  לכן, בדומה לים המלח שלנו, המלחים שוקעים לקרקעיתו וגורמים למימיו להיות מלוחים.

השליש הצפוני של האגם נמצא בשטח מדינת אורגון ושני השלישים הדרומיים שלו במדינת קליפורניה ולמרות גודלו שוכן לגדותיו רק פארק אחד, קטן יחסית.  בתמונה משמאל ניתן לראות את נופו של האגם והרים סביבו.

הבוקר, כשירדתי לבצע צ'ק-אאוט לא יכולתי להתאפק ושאלתי את לינדה, פקידת הקבלה, האם 7 המכוניות שספרתי אתמול בלילה בחנית המלון, מצביעות על מספר האורחים ששהו בו בלילה.  התשובה החיובית שלה הבהירה פעם נוספת את המשבר הכלכלי בו נמצאת כיום ארה"ב.

בשיחה שנהלנו היא ספרה לי, שפרט לשבוע הרודיאו המתקיים ב-Pendleton כל שנה בחודש ספטמבר, היא אינה זוכרת מתי כל 96 החדרים במלון היו תפוסים.  (בתמונה משמאל, שצולמה מהמלון, ניתן לראות את מושבי איצטדיון הרודיאו הצבועים אדום).

למרות שהאנגלית שלי סבירה לחלוטין, היא זיהתה די בקלות שאינני מקומי ושאלה מהיכן באתי.  התשובה "ישראל" לא זכתה אצלה לתגובה יוצאת דופן והתחושה שלי היתה שפרט לכך שמדובר במדינה רחוקה, אין לה הרבה ידע על הנושא.

בתום השיחה, כשסיפרתי לה שפני מועדות לעיר בנד (Bend) דרך כביש US395, היא דאגה לציין בפני שהדרך קפואה ושעלי להיזהר מאוד מקרח על הכביש.  הטמפרטורה בלילה ירדה הרבה מתחת לנקודת הקפאון והלחות באוויר קפאה על פני הכביש.

היא הציעה לי שלאחר שאפנה אל הכביש, אחנה בצד ואמתין שיעברו לפני 2-3 מכוניות, ועדיף משאיות, שישברו את הקרח וימנעו החלקה.  בנוסף היא המליצה לי לא לעצור בחדות ולא לבצע פניות חדות מדי, כל זאת כדי להמנע מסכנת ההחלקה.

ההנחיות הללו נשמעו מעט מוזרות, אבל כבר אחרי מספר קילומטרים על ה-US395, שהוא אינו כביש מהיר ויש בו נתיב אחד לכל כיוון, התמונה התבהרה לחלוטין.

כתמי קרח כיסו את הכביש ובמקומות אליהם השמש עדיין לא הגיע באותה שעה, שכבת הקרח היתה לבנה ונוצצת.  בתמונה משמאל ניתן לראות כתמים אלה בבירור.

במהלך כל 150 הק"מ שנסעתי על ה-US395, מ-Pendleton בצפון ל-Mount Vernon בדרום, הטמפרטורה היתה מתחת לאפס.

לאורך הדרך שגובהה הממוצע הוא כ-850 מטר, חציתי שלושה רכסים שגובהם 1,200 עד 1,500 מטר שהיו מעט מושלגים אך קפואים לחלוטים.  בנקודות אלה הטמפרטורה צנחה הרבה מתחת לאפס ובמקומות מסוימים אף הגיעה ל-4°C- (בתמונה משמאל ניתן לראות את מד הטמפרטורה של הרכב מראה 24°F שהם 4°C-).

העיירה Mount Vernon בת כ-700 התושבים היא ישוב מנומנם הנמצא בקצה ה-US395 בחיבור עם כביש US26 ופרט לתחנת דלק ומסעדה קטנה, אין בה הרבה.

ה-US26 הוא כביש חד מסלולי החוצה את אורגון ממזרח למערב.  מה שמייחד כביש זה היא העובדה שלאורכו נמצאו מרבצי המאובנים הגדולים ביותר בארה"ב.

בערך במחצית הדרך מ-Mount Vernon ל-Bend הקים שירות הפארקים הלאומיים בארה"ב מרכז מבקרים (visitor center)  המתאר את אופן מציאת המאובנים ומציג אותם בתערוכה רחבת ידיים.

המאובנים המוצגים, בני 7 עד 56 מיליון שנה, הם של בעלי חיים יבשתיים וימיים, חרקים וצמחים וגודלם נע ממילימטרים בודדים ועד עשרות סנטימטרים.  זוהי תצוגה מרהיבה אך כיוון שהיא רחוקה מכל נקודת ישוב, מעטים מגיעים אליה.

בתמונה משמאל ניתן לראות גולגולת שלמה של Oreodont – סוג של חזיר בר שחי לפני כ-25 מיליון שנה.  בנוסף לתצוגה, מבוצעת במרכז המבקרים עבודת חקר ושחזור של מאובנים.

בין מרכז המבקרים לנקודת העצירה השניה שלי בעיר Bend, מפרידים כ-120 ק"מ של כביש פתוח וסלול היטב.  המהירות המותרת בו היא 55 מיל לשעה (כ-90 קמ"ש) אבל אני קצת נסחפתי.

סמוך לעיירה פרינוויל (Prinville) שמעתי מאחורי סירנה.  מבט במראה האחורית גילה לי אורות המהבהבים באדום וכחול המסמנים לי לעמוד בצד.  אל הרכב שלי ניגש סגן השריף המקומי, בחור בשם ג'ון וביקש את רישיון הרכב ומסמכי הרישוי.  כשגילה שאני מישראל, הוא פטר אותי באזהרה חביבה והסתפק בהבטחה שלי שאנהג על פי החוקים.

שארית הדרך ל-Bend התנהלה ללא אירועים מיוחדים.  Bend היא עיר גדולה – כ-75,000 תושבים, הממוקמת בשוליים המזרחיים של שרשרת ההרים החוצה את החלק המערבי של ארה"ב מצפון לדרום.  זוהי עיר תירותית עם עשרות בתי מלון המשמשת נקודת מוצא למגוון רחב של פעילויות ספורטיביות.

בכל מסע, תמיד תצוץ לה איזושהי תקלה קטנה ומעצבנת שתפריע למהלך השוטף ותפגע בהנאה.  אז גם המסע שלי אינו יוצא דופן, אלא שאצלי התקלה קרתה עוד לפני שהוא החל…

כשיצאתי הבוקר מהמלון להניע את הרכב ולהתחיל את הדרך, מצאתי אותו עומד בזווית משונה כשחלקו הימני-אחורי נמוך מהרגיל.  הצצה קטנה על הגלגל גילתה שהוא פשוט מפונצ'ר ושהרכב עומד על הג'נט.

בשיחת הטלפון לנציגת שירות הלקוחות של הרץ (Hertz) התברר שבגלל שהיום עדיין חג בארה"ב, הם יכולים לשלוח מכונאי להחליף גלגל אבל אין בסביבה אף פנצריה פתוחה שתוכל לתקן אותו.  אי לכך, ועל מנת שלא אצא לדרך ללא גלגל רזרבי, אחרי החלפת הגלגל עלי לשוב לנקודת ההשכרה בשדה התעופה של סיאטל ולהחליף את הרכב.

בראד, המכונאי החביב של AAA (חברת "שגריר" המקומית), הגיע אחרי 45 דקות ותוך 10 דקות החליף את הגלגל.  הוא סיפר לי שהוא עובד ב-AAA רק מספר חודשים, אחרי שהמוסך הפרטי בו היה מועסק נסגר.  כיוון שהוא הכי חדש בצוות (rookie), הפילו עליו את משמרת היום האחרון של חופשת הסילבסטר.

החלפת הרכב בתחנת ההשכרה של הרץ (Hertz) בשדה התעופה התארכה בגלל שרבים מאוד ניצלו את יום החופשה האחרון על מנת לטוס חזרה.  כיוון שכך, התורים היו מאוד ארוכים אבל בסוף הרכב הוחלף ובגלל עגמת הנפש, גם שודרג – חצי נחמה.  בסופו של דבר יצאתי לדרך אחרי עיכוב של שעתיים וחצי, מה שגרם לי לשנות מעט את התוכניות.

כפי שכבר תארתי לכם, את מערב ארה"ב חוצה שרשרת הרים המשתרעת מצפון לדרום, במקביל לקו החוף עם האוקינוס השקט.  המרחק של שרשרת זו מקו החוף נע מקילומטרים ספורים במדינת אורגון ועד לכ-100 קילומטר בחלקים של מדינת וושינגטון וקליפורניה.

מדובר בהרים גבוהים יחסית המונעים מענני הגשם לעבור מעליהם.  כיוון שכך החלק שנמצא ממערב להרים ירוק ופורח ואילו החלק המזרחי יבש מאוד.  בגלל גובהם, חוצים את שרשרת ההרים מספר קטן של מעברים, שבדרך כלל מכוסים בשלג בחודשי החורף.  בעת תכנון המסלול, החלטתי לחצות את ההרים כבר במדינת וושינגטון ולנוע בחלק המזרחי של ההרים לאורך כל הדרך.

המעבר בו חציתי את ההרים היום נקרא סנוקוולמי (Snoqualmie Pass) והוא נמצא כ-90 ק"מ ממזרח לסיאטל, על הכביש המהיר I90.  זה אינו מעבר גבוה במיוחד – רק 921 מטר, אבל בגלל מיקומו הצפוני הוא היה מכוסה שלג בגובה של כמטר והטמפרטורה בו עמדה על 2°c-.  לאחר חצית המעבר, הטמפרטורה המשיכה להיות מתחת לאפס אך ככל שנעתי מזרחה, הנוף הפך להיות יותר צחיח וכמות השלג הלכה והתמעטה עד שהוא נעלם כליל.

התוכנית המקורית שלי היתה לעצור בסנוקוולמי ולעלות עם הרכבל לראש הפסגה, אבל בגלל התקלה בתחילת היום נאלצתי לוותר על כך.  אי לכך התמונה בראש הפוסט היא ממגרש החניה של הרכבל ולא מראש ההר.

מהסנוקוולמי נסעתי מזרחה עוד כ-80 ק"מ ואז עזבתי את I90 ופניתי דרומה אל הכביש המהיר I82 המגיע עד למדינת אורגון.  מיד בירידה ל-I82, לא ויתרתי על תוכנית נוספת וסטיתי לדרך נופית המכונה Canyon Road.  הדרך הזו מתפתלת במקביל לנהר ה-Yakima לאורך כ-45 ק"מ.  זוהי דרך צרה ומקסימה והתמונה משמאל היא רק אחת משורה ארוכה של תמונות שצלמתי לאורך הדרך.

בסיום הדרך חזרתי ל-I82 ובגלל השעה המאוחרת החלטתי לוותר על דרך נופית נוספת בה תכננתי לעבור.  הנסיעה לאורך ה-I82 נמשכה כ-170 ק"מ והיא הסתיימה על נהר הקולומביה המפריד בין וושינגטון לאורגון.  מדובר בנהר עצום ורחב, מהגדולים ביותר בארה"ב, הזורם לאורך של כ-2,000 ק"מ מקנדה בצפון עד שהוא נשפך אל האוקינוס השקט.  מעל הקולומביה פרוסים מספר גשרים המהווים מעבר בין שתי המדינות, כשהגשר על ה-I82 הוא המזרחי ביותר מבינהם.

את שארית הדרך בת 70 הק"מ, מנהר הקולומביה עד לתחנת העצירה הראשונה שלי בעיר Pendleton באורגון, עשיתי על ה-I84.  פנדלטון היא עיר מנומנמת בת כ-20,000 תושבים ועם שקיעת השמש הטמפרטורה צנחה פה אל מתחת לאפס.

מי שעוקב אחרי הבלוג שלי בשנתיים האחרונות, יודע כי בשבועיים הראשונים של כל שנה אני נמצא בארה"ב.  למי שהסיבה אינה ברורה, אני ממליץ לחזור ולעיין בפוסטים שפורסמו בבלוג בינואר 2011 וינואר 2010 או לחילופין, לחכות מספר ימים.

בכל מקרה, בשבוע הקרוב אני עורך מסע ממונע מסיאטל ללאס ווגאס שאורכו כ-2,000 ק"מ, אשר מתפתל לצד שרשרות ההרים החוצות את הצד המערבי של ארה"ב, מצפון לדרום.  העיר סיאטל (Seattle) ממוקמת במדינת וושינגטון בצפון מערב ארצות הברית, סמוך לגבול עם קנדה (לא להתבלבל עם וושינגטון הבירה שנמצאת בכלל בחוף המזרחי של ארה"ב).

לסיאטל הגעתי לראשונה לפני למעלה מ-20 שנה ומאז, במסגרת העבודה שלי במיקרוסופט, חזרתי אליה עוד פעמים רבות.  ביל גייטס שנולד וגדל בסיאטל, הקים את המטה של מיקרוסופט בעיר רדמונד (Redmond) הממוקמת ממזרח לעיר.  כיום מועסקים במטה החברה כ-50,000 עובדים (ועוד מספר דומה של עובדים ברחבי העולם) והיא אחד המעסיקים הגדולים ביותר באיזור.

חברה גדולה נוספת הממוקמת באיזור היא יצרנית המטוסים בואינג ומצפון לסיאטל נמצא המפעל הגדול ביותר שלה המייצר בין השאר את מטוסי הג'מבו 747 והמטוס ה-Dreamliner החדש – 787.

את הנסיעה שלי לארה"ב התחלתי השנה בסיאטל על מנת לבקר משפחה וחברים, ומטעמי נוחות ומעט הרפתקנות, את הדרך ללאס ווגאס אני עושה בנסיעה ולא בטיסה.  את הדרך בת 2,000 הק"מ חלקתי ל-5 מקטעים שווים פחות או יותר, העוברים במדינות אורגון, קליפורניה ונוואדה.  ביומן המסע אותו אני מתחיל היום אספר לכם מעט מחוויות הדרך אותה אני עובר.

בתמונה משמאל תוכלו להבחין בהר הריניר (Mount Rainier) שהוא הפסגה הגבוהה ביותר בארה"ב הנמצאת כ-50 ק"מ מדרום מזרח לסיאטל.  בימים בהירים ניתן לראות פסגה זו בבירור כמעט מכל נקודה בסיאטל.  התמונה צולמה בעת טיסה מסיאטל ללוס אנג'לס בספטמבר 2005.

לפני כ-10 ימים הכריזה Linksys, חטיבת מוצרי התקשורת הבייתים של Cisco, על נתב חדש – E4200v2.  מדובר בנתב חדשני, בעל תכונות יחודיות, שבאמצעותו מנסה Linksys לחזור למרכז הבמה.

בשנים האחרונות איבדה Linksys את הדומיננטיות שלה בתחום מוצרי התקשורת הביתיים וחברות כמו Netgear ו-D-Link תפסו את מקומה.  חברות אלה הדיחו את Linksys ומובילות היום את טבלת המכירות בשוק האמריקאי ובשווקים אירופיים רבים.

באמצעות ה-E4200v2 שואפת Linksys לקבע את מעמדה מחדש, כמובילה ופורצת דרך בתחום התקשורת הביתית, כפי שהייתה בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת וראשית שנות ה-2000.

חברת Linksys הוקמה בארה"ב בשנת 1988, על ידי בני זוג טיוואנים (Victor & Janie Tsao).  בראשית דרכה יצרה החברה כרטיסי רשת ורכזות רשת (hub).  ב-1995, בעת שמיקרוסופט הכריזה על Windows 95, שכללה תמיכה מובנית ברשת מחשבים ביתית, החלה הפריצה הגדולה של החברה.

ההצלחה הגדולה של החברה לא נעלמה מעיניה של ענקית מוצרי הרשת Cisco.  בשנת 2003 רכשה Cisco את הבעלות על חברת Linksys תמורת 500 מיליון דולר.  עד שנת 2008 המשיכה Linksys להיות חברה עצמאית, אך בשנה זו החליט נשיא Cisco גו'ן צימברס למזג את Linksys עם Cisco ומאז משווקי מוצרי Linksys תחת הכותרת "Linksys by Cisco".

במהלך השנים פיתחה ויצרה Linksys נתבים פורצי דרך שהפכו אותה למובילה בין לאומית בתחום.  בראשית שנות ה-2000 פיתחה החברה נתבים אלחוטיים בתקן B – כמו ה-BEFSR41 ומאוחר יותר גם נתבים בתקן G.  עד סוף שנת 2001 מכרה החברה למעלה ממיליון נתבים.

הנתב המפורסם ביותר של החברה, ה-WRT54G, הפך להיות "מותג על" ועד היום הוא נחשב לנתב הטוב ביותר שפותח בתקן G.  העובדה שהוא מבוסס על קוד פתוח, איפשרה פיתוח של קושחות חלופיות (כמו DD-WRT ו-Tomato), מה שהפך אותו לפופולרי מאוד בקהילת ההאקרים.  ה-WRT54G ממשיך להיות זמין לרכישה גם היום, אף שחלפו קרוב ל-10 שנים מאז הוצג לראשונה.

הדעיכה של Linksys החלה בסמוך להעברת הבעלות ל-Cisco והחברה לא הצליחה לשחזר את מעמדה מתקופת בני הזוג Taso.  כך לדוגמא, בצעד מוזר למדי שככל הנראה נועד לקצץ בעלויות, פיתחה Linksys בשנת 2006 גרסת חומרה חדשה ונחותה לנתב המצליח WRT54G (גרסא 5).   גרסא זו נקטלה על ידי המבקרים הצרכנים ולחברת Linksys לקח זמן רב להתאושש מכך.

במהלך השנים ניסתה Linksys לבדל ולבסס את מעמדה מחדש.  בשנת 2005 רכשה Linksys את יצרנית מוצרי ה-VOIP המובילה באותה תקופה – Sipura – וב-2008 היא רכשה את Pure Networks יצרנית התוכנה Network Magic לפתרון בעיות רשת ביתיות.  בשנה שעברה החליטה Linksys להפטר משלוש האותיות שליוו את מוצריה במהלך השנים – WRT ושינתה את שמם של כל מוצריה, אך כל הצעדים הללו לא סייעו ולא אוששו את מעמדה של החברה.

לחוסר ההצלחה של Linksys תחת ניהולה של Cisco יש מגוון סיבות, חלקן, כאמור, טכניות וחלקן נובעות מקונפליקטים פנימיים בתוך החטיבות השונות של חברת Cisco.

כך לדוגמא, שיווקה Cisco עד לאחרונה נתב המכונה WRVS4400N שאינו שייך לחטיבת Linksys.  מדובר בנתב בתקן N, עם כניסות רשת של 1G, תמיכה מובנית ב-VLAN-ים ו-VPN, כל זאת במחיר הנמוך בכ-15% ממחירו של ה-E4200v2. (הנתב עדיין זמין לרכישה בארץ).

הבעיתיות המלווה את Linksys בשנים האחרונות והקשיים בהם נמצאת Cisco לאחרונה, הביאו באמצע השנה לפריחת גל שמועות על כך שבכוונתה של Cisco למכור את חטיבת Linksys.  ניסיונות אלה לא צלחו, ככל הנראה בגלל שלא נמצאו לחטיבה קונים.  ה-E4200v2 שהוכרז בשבוע שעבר הוא ניסיון נוסף של Linksys לשחזר את מעמדה בשוק התקשורת הבייתי ואני מעריך שיש כאן מהלך של "להיות או לחדול".

השינוי המשמעותי הראשון ב-E4200v2 הוא השימוש ברכיבים של חברת Marvell.  מאז ומעולם השתמשה Linksys ברכיבים של חברת Broadcom במוצריה השונים.  מדובר בשותפות ארוכת שנים שייחדה את מוצרי Linksys והיתה אחד הגורמים שאיפשרו פיתוח של קושחות חלופיות.

הסיבה לשינוי הזה לוטה בערפל, אך יתכן ש-Linksys הצליחה לקבל מ-Marvell מחירים טובים יותר המוזילים את עלויות היצור ומשפרים את הריווחיות.  מעבר לכך, ה-CPU של Marvell עליו מתבסס ה-E4200v2, פועל במהירות של 1.2Ghz.

זוהי מהירות שעון הכפולה מזו של הנתב המתקדם ביותר שיש ל-Linksys היום ומציבה את ה-E4200v2 בליגה משל עצמו.  השימוש במהירות שעון כזו הופך את הנתב למהיר ביותר ומאפשר לפורט ה-USB לעבוד במהירויות קריאה/כתיבה של כ-20MB/s.  מהירויות כאלה עדיין לא הושגו באף נתב בייתי אחר, והן מייחדות את ה-E4200v2.

ה-E4200v2 פועל במקביל בשני התדרים המאפיינים את תקן N – תדר 2.4Ghz ותדר 5Ghz – ובשניהם הוא משתמש במערך אנטנות של 3X3 – כלומר 450Mbps.  במבחני הביצועים האלחוטיים שנערכו לו, לא נמדדו תוצאות יוצאות דופן אבל למרות זאת יש לזכור שהוא תומך בתקני האלחוט המתקדמים ביותר שניתן למצוא בנתבים בייתים.  בכל מקרה, יתכן שקושחות עתידיות שיופצו על ידי Linksys יישפרו ביצועים אלה.

על פניו נראה שבאמצעות ה-E4200v2 מנסה Linksys לסמן מחדש את הטריטוריה שלה, אך לטעמי סיכויי ההצלחה שלה אינם גדולים.  בחברה מזנבים כוחות חזקים, זריזים ורזים הרבה יותר – במיוחד חברות סיניות וטוויאניות שקצב הפיתוח והייצור שלהם הוא מהיר בהרבה.  Linksys, תחת ניהולה של Cisco, נתפסת היום כחברה גדולה ובלתי גמישה ויתכן שהיא אינה מתאימה לכוחות השוק של היום.

גם בנקודה הישראלית ממשיכה Linksys להיכשל – המוצרים של החברה נמכרים בארץ במחירים שערוריתיים שקשה למצוא להם הצדקה.  כך לדוגמא, מחירו של הדגם הקודם – ה-E4200 – מגיע בארץ ל-1,000 שקל ויותר ומחירו של ה-E4200v2 צפוי להגיע לכ-1,200 שקל.

מעבר לכך, חברת Cisco, הנוכחת בארץ באמצעות חברת בת, מתעלמת כמעט לחלוטין מוצרי Linksys והם מופצים על ידי גורם שלישי שאינו מקדם אותם בצורה משמעותית.

בשבוע שעבר הודיעה חברת סמסונג שאין בכוונתה לשדרג שניים ממכשירי האנדרואיד הנפוצים ביותר שלה לגרסא 4.0, הידועה בכינוי Ice Cream Sandwich (או בראשי תיבות ICS).  {ה-link הוא בקוראנית; תרגום מכונה לאנגלית ניתן למצוא כאן)

מכשירים אלה, ה-Galaxy S וה-Galaxy Tab, היו מכשירי הדגל של סמסונג במהלך 2010 ו-2011.  הקף המכירות שלהם נאמד בכ-25 מיליון, מהם יותר מ-20 מיליון מכשירי Galaxy S, שנחשב למכשיר האנדרואיד הנפוץ ביותר של חברת סמסונג.

בפוסט המצוטט לעיל, הסבירה חברת סמסונג שהחומרה של המכשירים אינה יכולה להתמודד הן עם ICS והן עם ממשק ה-TouchWiz המאפיין את מכשיריה ולכן החליטה לזנוח את מאמצי הפיתוח של ICS עבורם.

ההודעה של החברה התקבלה בהפתעה ובאכזבה רבה ומספר גדול של כתבים ואנליסטים, הן בארץ והן בחו"ל, תקפו וגינו את החלטתה של חברת סמסונג.

ולאד סאבוב מ-The Verge כינה את ההחלטה שלה "בגידה בלקוחות" וקווין טופל, כתב הסלולר של Gigaom, כינה את ההחלטה "שגויה".

גם בארץ לא עברה ההודעה של סמסונג בשקט ועיתונים כמו דה-מרקר, גלובס ואחרים פירסמו אותה בהרחבה.

ממבט ראשון אכן נראה שמדובר בהחלטה אנטי-צרכנית, במיוחד לאור העובדה שסמסונג היא יצרנית מכשירי האנדרואיד הגדולה בעולם.  העובדה שיצרניות אחרות של מכשירי אנדרואיד, כמו מוטורולה, HTC וסוני, הודיעו שיוציאו גרסא 4.0 המותאמת גם למכשירים ישנים שלהם, מעצימה את הבעיתיות בהחלטה של סמסונג.

מצד שני כדאי לזכור שלחברת סמסונג יש היום יותר מ-30 מכשירי אנדרואיד שונים, שהמאמץ ולוחות הזמנים הכרוכים בהתאמתם לגרסאות חדשות, במיוחד בשוק תחרותי ופתוח כמו שוק האנדרואיד, הוא גדול מאוד.

למרות כל זאת, אני מציע לבעלי מכשירי Galaxy S לא לבכות את מר גורלם.

יש להניח שחברת סמסונג קוראת ומאזינה לביקורת המושמעת כלפיה.  העובדה שההודעה פורסמה רק בקוראנית נועדה ככל הנראה לבדוק את "טמפרטורת המים" ואני לא אופתע אם בימים הקרובים תודיעה חברת סמסונג שהיא חוזרת בה מהודעתה.  יתכן שהיא תתרץ זאת בעובדה ש"משהו" אבד בתרגום מקוראנית לאנגלית.

כמו כן יש לזכור שסביב ה-Galaxy S התפתחה תעשיה שלמה של ROM-ים חילופיים מצויינים וכבר היום ניתן להוריד מהאתרים המתמחים בנושא, ROM-ים למכשיר זה המבוססים על ICS.

במהלך הקיץ האחרון התהדקו מאוד הקשרים בין סמסונג לבין המפתחים של Cyanogen – אחד ה-ROM החילופיים הנפוצים ביותר.  ביוני השנה תרמה חברת סמסונג מספר מכשירים לקהילת הפיתוח של Cyanogen ובאוגוסט השנה היא שכרה את המפתח הראשי של ה-ROM הזה.

העובדה שסמסונג תומכת בגלוי בקהילה המפתחת ROM-ים חילופיים למכשירים שלה, מעידה על כך שיתכן ומתפתחת כאן מגמה חדשה שבה לאחר תקופת זמן, ה-"אחריות" על פיתוח גרסאות חדשות למכשירים ותיקים תעבור לקהילה.

על מנת לסכם את ארועי שנת 2011 בתחום התקשורת ולהכתיר את איש השנה, צריך רק להביט בתמונה שמשמאל.

גם מי שלא מתעניין בפוליטיקה, לא יתקשה לזהות את משה כחלון, שר התקשורת, שהוביל השנה שורה של מהפכות צרכניות שהביאו להגברת התחרות והטיבו מאוד עם הצרכנים.

המהלך המרכזי של כחלון – הפחתת דמי הקישוריות בכ-75% וביטול קנסות היציאה שבוצעו בחודש ינואר, הביאו להורדה גורפת בתעריפי הסלולר ולגל התניידות של לקוחות שעברו בין החברות.

ההצלחה המסחררת של המהלך לביטול קנסות היציאה בסלולר, הביאה להרחבה של מהלך זה לשוק הטלוויזיה הרב-ערוצית וספקיות האינטרנט וגם שם החלה תחרות חריפה על ליבו של הלקוח.

באמצע השנה ערך משרד התקשורת מכרז לתדרים סלולריים, ואחרי סאגה ארוכה, הוכרזו שתי חברות סלולריות חדשות שיתחילו לפעול במהלך שנת 2012.  חברות אלה יתווספו לשלוש הפועלות היום ויגבירו את התחרות על ליבו וכיסו של הצרכן הישראלי.

בנוסף, העניק המשרד שורה ארוכה של רישיונות MVNO (ספקי סלולר וירטואלים) ובתחילת החודש החל רמי לוי לשווק חבילות סלולר מוזלות, המתחרות באלו של החברות הקיימות.

אחרי שנים של קפאון בשוק הכבלים הבין לאומיים, העניק שר התקשורת שני רישיונות הנחה – לבזק בין לאומי ו-Tamers.  בזק בין לאומי סיימה כבר את פריסת הכבל ו-Tamers תסיים זאת במהלך 2012.  כבלים חדשים אלה ישברו את המונופול של חברת Med Nautilus וישחררו את הפקק בקישור הבין לאומי של ישראל לרשת האינטרנט העולמית.

על מנת לחזק את התחרות בשוק תשתיות האינטרנט, הנשלט היום על ידי בזק ו-HOT, הוענק לחברת החשמל רישיון לפריסת כבלים אופטים עד בית הלקוח (FTTH).  מהלך זה יאפשר להביא אל הלקוח הסופי כבל אופטי ויאפשר לחבר אותו במהירויות גבוהות ביותר.

לקינוח, הכריז בתחילת השבוע שר התקשורת על קיום שימוע לחברת בזק לגבי גובה התשלום עבור קו טלפון המשמש לצורכי אינטרנט (Naked ADSL).  כתוצאה משימוע זה צפוי שהתשלום הקבוע בסך 25 שקל לחודש, יתבטל בתחילת השנה הבאה.

לזכותו של כחלון יש לזקוף את העובדה שכבר לפני כשנתיים וחצי, מיד כשנכנס לתפקידו, הוא הבין את המצוקה והתסכול של הצרכן הקטן אל מול חברות התקשורת החזקות.

במרכז הכוונת שלו הוא העמיד מאבק בלתי מתפשר בחברות הענק הכוחניות, השולטות כמעט באופן מונופולי בשוק התקשרות.  למרות כוחן והשפעתן הפוליטית, לא היסס כחלון מלנקוט נגדן צעדים מגבילים שכל מטרתם הגברת התחרות והורדת מחירים.

היוזמה של כחלון אמנם הקדימה את המחאה הצרכנית שהתפתחה במהלך חודשי הקיץ, אך היא השתלבה עימה בצורה מושלמת והוכיחה שרגולטור נחוש ועיקש יכול לנצח.  ההצלחה של כחלון לא נעלמה מעיניו של ראש הממשלה שקרא לשריו, במהלך מחאת הקוטג' – "תהיו כחלונים ותמצאו פתרון".

אין ספק שהצלחה זו, והאהדה הציבורית העצומה לה זוכה כחלון, מעצימה את כוחו הפוליטי ותאפשר לו לבצע בעתיד מהלכים רחבים וגורפים יותר.

במסגרת בלוג זה הקדשתי לא מעט פוסטים להתנהלות משרד התקשורת והשר העומד בראשו, ובחלקם הגדול הבעתי ביקורת על אופן קבלת ההחלטות ורמת התפקוד של המשרד.  חלקים מביקורת תקפים גם היום, אבל יחד עם זאת אי אפשר שלא להביע הערכה להשגיו של כחלון, כפי שבאו לידי ביטוי בשנה הזו.

הבחירה בכחלון כאיש השנה בתחום התקשורת מתבקשת מאליה ולא נותר אלא לקוות שגם בשנה הבאה הוא ימשיך ליזום ולהוביל מהלכים מסוג זה.