NetCHEIF Blog

באחד הפוסטים הקודמים, סיפרתי לכם על הרישיון שקיבלה חברת החשמל ממשרד התקשורת לביצוע ניסוי לאספקת שירותי אינטרנט, על תשתית הסיבים האופטים שלה, בבתי תושבים בקרית שמונה.  בראיון שנערך עם מנכ"ל חברת החשמל בעיתון גלובס, הוא הבטיח שפריסת התשתית בכל הארץ תארך כ-5 שנים ותביא לכל לקוח חיבור אינטרנט במהירות סימטרית של 100Mbps.  במידה והניסוי יצליח ופריסת התשתית אכן תתבצע כמובטח, הרי שתיווצר כאן תחרות אמיתית ורצינית ל-"בזק" ול-HOT בתחום אספקת תשתית אינטרנט. 

אתמול הוסיף משרד התקשורת נדבך נוסף לתחרות עם "בזק" והודיע על הקמת וועדה לבחינת מחודשת של תעריפיה.  וועדה זו נדרשת כיוון ש-"בזק", המוגדרת כמונופול בתחום התקשורת הנייחת, אינה עצמאית בקביעת מחירי השירותים אותם היא מספקת.

וועדה מסוג זה לא התכנסה מזה כ-6 שנים ואין ספק שכינוסה יביא לתמורות רבות בהסדרים הקיימים בשוק התקשורת הנייחת.  מצד אחד יתכן שהמלצות הוועדה יביאו להוזלה בתעריפים אותם גובה "בזק" מלקוחותיה, אך מצד שני יכול להיות שהוועדה תיתן ל-"בזק" עצמאות רבה יותר בקביעת מבנה התעריפים.  כיום "בזק" אינה יכולה להכריז על מבצעים או מסלולי היתקשרות, מבלי לקבל את אישורו של משרד התקשורת ויתכן שהוועדה תמליץ על מתן חופש פעולה רב יותר בתחום זה.

סוגיה נוספת שתונח על שולחן הדיונים של הוועדה היא קביעת תעריפים סיטונאיים בתחום התקשורת הנייחת.  קיימת סבירות גבוהה שהוועדה תמליץ על קביעת תעריפים סיטונאיים לגופים וחברות שירכשו היקף נרחב של שירותים נייחים  מ-"בזק".  כזכור, גם התחום הסלולרי נפתח לתחרות באופן דומה עם פרסום התקנות לקבלת רישיון מפעיל MVNO.

במידה והמלצה כזו תתקבל על ידי משרד התקשורת, יוכלו חברות התקשורת האחרות למכור ללקוחתיהם חבילה שלמה של שירותים, שיכללו בין השאר גם קו תקשורת נייחת שנרכש במחיר סיטוני מבזק.  כך לדוגמא יוכלו ה-ISP להציע ללקוחותיהם חבילת אינטרנט מלאה שתכלול הן שירותי קישור והן תשתית גישה.

שר התקשורת הקציב לוועדה לוח זמנים של שנה למסירת המלצותיה וקבע שבמסגרת דיוניה, היא תישמע את עמדותיהם של נציגי בזק והחברות האחרות.  כמו כן, תיפגש הוועדה עם נציגים ויועצים נוספים לפי ראות עיניה, ותאפשר למעוניינים נוספים להופיע בפניה.

בשנים האחרונות סקרתי לעומקם כ-10 נתבים ובנוסף לכך, עם מספר דומה של נתבים גם הזדמן לי להתנסות באופן אישי.

הנתבים הראשונים שהגיעו לארץ בשנת 2002 ו-2003 היו מבוססים על המעבד המשולב CX84200 של חברת Conexant (או על ה-ADM5120 של חברת Infineon התואם לו) שפעל במהירות של מעבד של 75Mhz.  נתבים אלה, כמו ה-CNET וה-DYNAMODE הזכורים לטובה, כללו 1MB של זכרון FLASH ו-4MB של זכרון RAM.

בעוד שזיכרון ה-FLASH הסטטי מאכסן את הקושחה (firmware) של הנתב,  הרי שזיכרון ה-RAM הוא דינמי ומשמש בעיקר לשמירת טבלאות ניתוב עבור מנגנון ה-NAT.  כאשר כמות ה-RAM העומדת לרשות הנתב אינה גדולה, אין באפשרותו לנהל טבלאות ניתוב גדולות.  כתוצאה מכך, הנתב מוגבל הן בכמות המחשבים שבהם הוא יכול היה לתמוך והן בכמות החיבורים (connections) אותם הוא יכול להחזיק.

מאוחר יותר, ב-2003 ובמהלך 2004, החלו להגיע לארץ נתבים מעט מתקדמים יותר, כמו ה-D-LINK DI-604 וה-EDIMAX BR-6104 שהיו מבוססים על אותו מעבד, אך פעלו במהירות שעון גבוהה יותר של 100Mhz וכללו זכרון RAM של 8MB.  השיפורים בחומרה הפכו את הנתבים הללו למהירים ויציבים יותר, אך כאשר הם נאלצו להתמודד עם תוכנות ה-P2P שהחלו לפרוח באותה תקופה, הם נטו לקרוס.  קריסות אלה נבעו מאי יכולתו של הנתב לעמוד בעשרות ומאות החיבורים (connections) שתוכנות ה-P2P פותחות במהלך פעולתן.

למי שמעורה קצת בהיסטוריה של המחשבים האישיים, הסיפור הזה מזכיר במקצת את מה שקרה בשנות ה-90 המאוחרות ובתחילת שנות ה-2000, בין דרישות התוכנה של מיקרוסופט (Windows ו-Office) לבין עוצמתם של מעבדי אינטל.  באותה תקופה, Windows ו-Office הפכו להיות תוכנות כבדות הזוללות משאבים רבים ומעבדי אינטל של אז, התקשו להתמודד עם דרישות אלה.

המהנדסים של אינטל, בעיקר במרכז הפיתוח כאן בחיפה, נדרשו לפתח ארכיטקטורות ומעבדים חדשים שיוכלו להתמודד בהצלחה עם הדרישות ההולכות וגדלות של התוכנות מבית מיקרוסופט.  כיום, מתבססים המחשבים האישיים שלנו על מעבדים כפולי ומרובעי ליבה, עם 2GB ו-4GB של זכרון, ומתמודדים בקלות עם דרישות התוכנה.

בדומה למה שקרה עם מעבדי אינטל, גם בתחום הנתבים החל, משנת 2005 לערך, מרוץ צמוד בין תצורת החומרה של הנתבים לבין הדרישות של המשתמשים.  מפתחי הרכיבים בתחום התקשורת החלו לייצר מעבדים חזקים ומהירים יותר, ועל בסיסם פותחו נתבים מתקדמים, הפועלים במהירויות שעון גבוהות והכוללים כמות הולכת וגדלה של זכרון RAM, כל זאת על מנת לענות לדרישות המשתמשים:

• חיבור מספר גדול של מחשבים, הן ישירות והן דרך מתגים (switch)
• תמיכה במהירות חיבור לאינטרנט הנמדדת ב-MBps ולא ב-Kpbs
• תמיכה במחשבים המתחברים לנתב באופן אלחוטי, בכל התקנים הקיימים
• תמיכה בכמות ונפח הולכים וגדלים של קבצים המורדים מרשת האינטרנט, הן בתוכנות P2P (כמו EMULE ו-uTorrent) והן ישירות (Rapidshare וכד')

הנתבים של היום רחוקים מאוד מנתבי ה-Conexant CX84200.  הם כוללים מעבדים מתקדמים הפועלים במהירויות שעון העולות על 300Mhz וכוללים לא פחות מ-32MB של זכרון RAM.

שוב, ובדומה למה שקרה עם מעבדי אינטל ותוכנות מיקרוסופט בזמנו, ניצחה החומרה את התוכנה בקצב ההתפתחות שלה.

קשה למצוא היום נתב, גם בסדרות התקציביות של היצרנים, שאינו יכול לעמוד בקלות בחיבור של מחשבים רבים, להתמודד עם מאות חיבורים בתוכנות P2P ולתמוך בחיבורים אלחוטיים בתקנים השונים.  התופעה של קריסת נתבים, בעיקר בגלל בעיות זיכרון, כמעט ונעלמה כליל.  הנתבים של היום מגלים יציבות גבוהה ובגלל רמת האינטגרציה הגבוהה של הרכיבים, הם גם מפיקים פחות חום.

במידה די גדולה של בטחון ניתן לקבוע שמרכיבי החומרה של הנתבים הופכים לפחות ופחות רלוונטים והם מפנים את מקומם לאיכותה של הקושחה – התוכנה שמפעילה את הנתב.  הקושחה, התופסת את מרכז הבמה, היא זירת התחרות העיקרית בין יצרני הנתבים היום.  יצרנים רבים מתחילים להפנים שקושחה בעלת ממשק משתמש מתקדם ונוח, זמני reboot קצרים ומידע מפורט, הופכת להיות חשובה יותר.  יצרנים שיתעלמו ממגמה זו, אפילו אם יש ברשותם נתבים המבוססים על חומרה טובה, עלולים למצוא את עצמם בבעיה.

בצירוף מקרים מעניין, פורסמו אתמול שתי ידיעות העוסקות בחלופות לחיבור מהיר במיוחד לרשת האינטרנט, באמצעות קווי חשמל וחיבורי סלולר.

בידיעה הראשונה, שיצאה ממשרד התקשורת, דווח על כך ששר התקשורת, בשיתוף עם שר התשתיות, העניקו לחברת החשמל רישיון לביצוע ניסוי טכנולוגי שמטרתו לבדוק את יכולתה לספק תשתית תקשורת מהירה לבית הלקוח. 

במסגרת הניסוי תחבר חברת החשמל, באמצעות סיבים אופטיים שיפרסו עד בית הלקוח, כ-150 בתים בקרית שמונה, שבאמצעותם יסופק שירות אינטרנט סימטרי של 100Mbps.  המשמעות היא שהלקוחות המשתתפים בניסוי יוכלו להינות משירות אינטרנט במהירות גבוהה מאוד, שאינה זמינה למרבית תושבי הארץ.

האפשרות להעלות לאינטרנט במהירות של 100Mbps אינה אפשרית היום באף ספק תשתית ואם אכן תוכל חברת החשמל לספק שירות כזה, הדבר יהווה פריצת דרך שתגרום לתחרות חריפה מאוד מול בזק ו-HOT.

בעוד שבחברת החשמל מדובר בניסוי, הרי שבחברת פלאפון מדובר על שידרוג שירות האינטרנט שלה למהירות של 21Mbps, אשר יהיה זמין לכלל לקוחות החברה תוך מספר חודשים. 

במקור, תוכננה רשת ה-GSM של פלאפון כך שתוכל לספק מהירות של 14.4Mbps לשניה, אך הזמינות הגדלה והולכת של מודמים ומכשירים סלולריים התומכים ב-21Mpbs הביאה את החברה לנהל מו"מ לקניית רישיונות שדרוג למהירות זו.

במידה ותתממש תוכניתה של פלאפון, הרי שהיא תהיה החברה הסלולרית הראשונה שתציג מהירות שכזו, אשר יכולה לשמש תחליף ראוי לחיבורים הקווים של בזק ו-HOT.

נמשיך לעקוב.

מי שעיין במודעת סוף השבוע של "אופיס דיפו", בוודאי ראה את הנתב הפופולרי BR-6204WG של חברת Edimax מוצע שם במחיר של 149 שקל.  מחיר זה אמנם דומה לזה שניתן למצוא בחנויות המחשבים הזולות כמו "איבורי" ו-KSP, אבל כשרשת שיווק ארצית דוגמת "אופיס דיפו" מתחילה למכור במחיר כזה, יש לדבר משמעות אחת בלבד – מכירת סוף העונה של נתבי ה-G החלה.

בשיחה שקיימתי עם ארי פיק, מנכ"ל פיקוק, היבואנית והמפיצה הבלעדית של נתבי Edimax בישראל, הוא אישר בפני שאין בכוונתו להמשיך ולייבא את נתב ה-G מהדגם האמור – מעתה הוא הולך להתמקד רק בנתבי N.  גישה דומה שמעתי גם אצל מנכ"ל D-Link ישראל, ערן שלומי, שציין בפני שמבחינתו ה-DIR-300N הוא נתב ה-G החדש.  אמנם ה-DIR-300N הוא נתב 1X1, אבל מחירו האטרקטיבי (כ-200 שקל) והעובדה שהוא תומך באופן מלא בקושחת DD_WRT, מעמיד אותו בתחרות ישירה מול נתבי G.  סקירה מקיפה של נתב זה תפורסם בקרוב.

עיון ברשימת הנתבים הפופלריים ביותר באתר ZAP מעלה ממצאים מענינים – בין 5 הנתבים הפופולריים ביותר, 3 הם נתבי N – ה-BR-6524 וה-BR-6424 של חברת Edimax וה-DIR-615 של חברת D-Link.  אם נרחיב את היריעה ונסתכל על 10 הנתבים הפופולריים ביותר לפי אתר ZAP, הרי ש-6 מהם הם נתבי N – לרשימה הקודמת מתווספים ה-WRT160N של Linksys, ה-WBR6001 של Level 1 וה-TLWR841ND של TP-LINK.  (מידע זה נכון ליום פרסום הפוסט). 

הרחבת התמונה ל-15 הנתבים הפופולריים ביותר לא משנה את הסטטיסטיקה – 9 מתוך 15 הנתבים, כלומר 60%, הם נתבים בתקן N.  המשמעות ברורה – השוק עובר לנתבי N תוך זניחת נתבי ה-G.  המגמה הזו, שהחלה בחודשים האחרונים, נובעת משני מקורות עיקריים – מצד אחד הצרכנים גילו שלנתבי N יש יתרונות בולטים מול נתבי ה-G, במיוחד ביכולת להתמודד עם מרחקים ומכשולים, ומצד שני יותר ויותר מחשבים ניידים הנמכרים בישראל מכילים כבר כרטיסי רשת אלחוטיים התומכים בתקן זה.

המגמה הזו נובעת גם מהמהפך המתחולל לאחרונה במחירי הנתבים.  אם משווים את עלותו של ה-BR-6204WG, שכאמור עומדת על 149 שקל, לנתב ה-N מדגם BR-6424N שעולה היום כ-190 שקל, נגלה פער של 40 שקל.  בפער נמוך שכזה הלקוחות מעדיפים רכישת נתב בתקן N מאשר נתב בתקן G.  מגמה זו אינה יחודית רק לחברת Edimax.  כך לדוגמא, אם נשווה נתבים של חברת Level 1 נגלה שדגם ה-G המוביל שלה, ה-WBR3406TX, עולה היום כ-160 שקל ודגם ה-N המוביל, WBR6001, עולה כ-200 שקל – גם כאן מדובר על פער של 40 שקל.

הפערים בין מחירי נתבי ה-G לנתב ה-N ימשיכו להצטמצם כיוון שיצרני הרכיבים — Ralink,‏‏ Broadcom,‏‏ Atheros ואחרים – מפסיקים אט אט לייצר רכיבים בתקן G ועוברים במקום זאת לייצר רכיבי N במסות גדולות.  השורה התחתונה היא ברורה – נתבי ה-G מגיעים לסוף חייהם ולא רחוק היום בו נתקשה למצוא נתב מסוג זה בחנויות.  מי שמעוניין בנתב G כדאי שיזדרז להצטייד באחד שכזה.

משרד התקשורת ממשיך לנסות ולהצר את גבולות מגרש המשחקים של החברות הסלולריות.  אחרי פרסום תקנות ה-MVNO לפני שבועיים, הוא הודיע בתחילת השבוע על שינוי אופן החיוב של שיחות בין-לאומיות המתבצעות ממכשיר סלולרי.

על פי תקנות משרד התקשורת, האחריות על גביית התשלום עבור שיחה בין לאומית המתבצעת מטלפון קווי, מוטלת על המפעיל הבין לאומי שבאמצעותו התבצעה השיחה.  המפעיל גובה מהלקוח את העלות הכוללת של השיחה ומעביר לחברת הטלפון הנייח את חלקה עבור הקישוריות בארץ, העומד על 2.4 אג' בשעות השפל או 4.3 אג' בשעות השיא.  לדוגמא, אם נקבע בין המפעיל הבין לאומי ללקוח תעריף של 50 אג' לדקה, המפעיל ישאיר אצלו 47.6 אג' לדקת שיחה שבוצעה בשעת השפל (45.7 אג' בשעת השיא) ויעביר את היתרה לחברה הקווית.

לעומת זאת, בשיחה בין לאומית המתבצעת ממכשיר סלולרי המצב שונה – בעל טלפון סלולרי המבצע באמצעותו שיחה בין לאומית מחוייב פעמיים: חיוב אחד נגבה על ידי החברה הסלולרית, לפי התעריף שנקבע בין הלקוח לחברה לשיחה בתוך הרשת, וחיוב שני נגבה על ידי המפעיל הבין לאומי, עבור השיחה לחו"ל.  לדוגמא, אם החברה הסלולרית מחייבת את הלקוח הפרטי ב-60 אג' לדקה עבור שיחה בישראל והמפעיל הבין לאומי גובה 50 אג' עבור המקטע לחו"ל, ישלם הלקוח סך של 1.10 שקל, המתחלקים בין שני חשבונות שונים.

הפיצול של השיחה הסלולרית לחו"ל לשני חשבונות מקשה על הלקוח לבצע השוואת מחירים ומסתיר ממנו את העלות האמיתית של השיחה.

על מנת לתקן את העיוות הזה, הורה משרד התקשורת על יישום המודל הקיים בשיחות בין לאומיות בחיוג קווי, גם בשיחות מטלפון סלולרי.  על פי המודל, שיופעל בעוד חצי שנה, יחוייב בעל טלפון סלולרי שיבצע שיחה בין לאומית רק על ידי המפעיל הבין לאומי.  המפעיל הבין לאומי יהיה אחראי לגבית מלוא העלות של השיחה והוא זה שיעביר לחברת הסלולרית את חלקה על פי תעריף קישוריות אחיד שנקבע על 21.8 אג'.

כלומר בעוד חצי שנה, ההפרש בין שיחה בין לאומית שבוצעה בטלפון קווי לזו שבוצעה בטלפון סלולרי יהיה קבוע וידוע – הוא יעמוד על 21.8 אג' לדקה.  המשמעות היא שעבור רוב הלקוחות הפרטיים תוזל עלות שיחה סלולרית לחו"ל ב-20 אג' עד 90 אג'.

משרד התקשורת מקווה שעל ידי יישום הצעד הזה, לא רק שהמחירים ירדו אלא שתובהר ללקוחות העלות האמיתית של שיחה סלולרית בין לאומית.  זה אמנם צעד יפה, אבל מן הראוי שמשרד התקשורת יתעורר ויקרא את שתי הערות הבאות ואת ההמלצה המופיעה בסוף.

1. ברור שהתוצאה הישירה של יישום הוראה זו היא שההכנסות של החברות הסלולריות יקטנו.  כפי שהיה בעבר עם כל רגולציה חדשה שהביאה להקטנת ההכנסות של החברות הסלולריות, גם הפעם הן ימצאו את הדרך לפצות את עצמן ואנו נמצא את עצמנו משלמים יותר על שירות סלולרי אחר, שבו משרד התקשורת עוד לא טיפל.
2. פרת ההכנסות העיקרית של החברות הסלולריות משיחות בין לאומיות היא דווקא בכיוון ההפוך – שיחות המבוצעות מחו"ל לארץ.  העלות הנגבית עבור שיחות אלה היא שערוריתית והתעריפים שם נמדדים בשקלים רבים לכל דקה.  כך לדוגמא דקת שיחה מארה"ב לישראל בטלפון סלולרי עולה כ-18 שקל.  מן הראוי היה שמשרד התקשורת יכנס לעובי הקורה גם בנושא זה.

על משרד התקשורת להבין שחברות הסלולר הן כמו בלון מלא אוויר — לחץ המופעל עליהן במקום אחד מביא להתנפחות במקום אחר, אך גודלו של הבלון לעולם לא יקטן.  על מנת להקטין את גודלו של הבלון של החברות הסלולריות נדרשת פעולה יותר תקיפה והרבה יותר אמיצה.

תרגיל זיכרון קטן – עיצמו עיניים ונסו להיזכר מתי בפעם האחרונה ראיתם גאדג'ט חדש שאינו מבריק ונוצץ.  מתקשים?  אז בואו נחזור 3 שנים לאחור…

בשנת 2007, כאשר נחשף ה-Chumby Classic לראשונה, עטוף בקטיפה גינג'ית, פלסטיק בצבע בז' ובחזיתו מסך נגיעה צבעוני בגודל 3.5", לא היה ברור על מה בדיוק חשבו המעצבים שלו.  בעולם בו גאדג'טים חדשים חייבים להתהדר בשחור בוהק או כרום נוצץ, התבלט ה-Chumby Classic כ-"משהו אחר".  והאמת, הוא באמת כזה.

המפתחים של ה-Chumby Classic לא הסתפקו רק בעיצוב חיצוני שאינו שגרתי, אלא גם יצרו מכשיר שלא ניתן לקטלג תחת שום קטגוריה מוגדרת.  ממבט ראשון הוא נראה כמו שעון מעורר שניתן להניח על השידה ליד המיטה, אבל בפועל הוא הרבה יותר מכך – הוא גם רדיו אינטרנט, תחנת עגינה לנגני MP3, קורא RSS, מסגרת לתמונות דיגטליות, נגן מדיה, ממשק ל-Facebook ו-Twitter וזו רק רשימה חלקית. 

ה-Chumby Classic, שכולל שני רמקולים, יכולת Wifi ושתי כניסות USB, מתבסס על מעבד ARM וגרעין של לינוקס (linux).  השימוש בלינוקס, הופך את ה-Chumby Classic לסביבת פיתוח של יישומונים (widget) המרחיבים את תכונותיו ויכולתו.  בשלוש השנים שעברו מאז הוצג לראשונה, פותחו ל-Chumby Classic למעלה מ-1,500 יישומונים והרשימה גדלה מדי יום. 

יישומונים אלה, שכולם חינמיים וזמינים להורדה באתר של Chumby, מאפשרים לכל משתמש לעצב את ה-Chumby Classic שלו ולאפיין את אופן פעולתו.  סביב ה-Chumby Classic התפתחה קהילה גדולה ופעילה של משתמשים ומפתחים שהפכו את הפלטפורמה הזו לחיה ותוססת.

ב-CES 2010 הלכו המפתחים של ה-Chumby Classic עוד צעד אחד קדימה והציגו את הדור החדש – ה-Chumby One.  כפי שניתן לראות בתמונה, ה-One איבד את המראה הייחודי של ה-Classic והוא נראה קופסתי וסטנדרטי יותר.  שינויים נוספים בוצעו בחומרה עצמה – המעבד של ה-One חזק יותר, כמות הזיכרון הוגדלה והוא כולל עתה כפתור לכיוון עוצמת הקול (volume) ורדיו FM סטנדרטי. 

בניגוד ל-Classic שדרש חיבור קבוע למקור חשמל, ה-One כולל סוללה נטענת ההופכת אותו חסין להפסקות חשמל ומאפשרת את ניודו.  גם בשורת המחיר יש הבדל ומפתיע לטובה – המחיר של ה-One נמוך מזה של ה-Classic ועתה צריך להיפרד רק מ-$119 לעומת $199 בעבר.  לצערי, שני הדגמים אינם זמינים בארץ וניתן לרוכשם רק בארה"ב ובעוד מספר מצומצם של מדינות.

ב-CES 2010 הצטרפה גם חברת Sony לזירה והציגה את ה-Dash. ה-Dash הוא מוצר גדול וקובייתי אף יותר מה-One, ומתבסס על מסך נגיעה בגודל 7" ברזולוציה של 800 על 480.  ה-Dash מריץ כמובן את כל היישומונים של משפחת Chumby, ובדומה לו הוא כולל חיבור WiFi אך אין לו חיבורי USB.  עלותו של ה-Dash היא $199 והוא זמין כרגע רק בארה"ב.

כשבוחנים את משפחת ה-Chumby ואת ה-Dash יותר לעומק מגלים שהם לא חפים מחסרונות.  למרות שהם מתחברים לנתב הבייתי ב-WiFi, אין להם אפשרות להתממשק אל המחשבים האחרים ברשת והם אינם יכולים לשמש כ-"מזרימי מדיה" (streamer) לקבצי האודיו והווידאו המאוכסנים על אותם מחשבים.

החסרון של מצלמה קדמית, שהיתה מאפשרת לבצע איתם שיחות וידאו בסקייפ, גם הוא מוזר בעייני.  תכונה נוספת שראוי שתיושם במכשירים אלה היא תמיכה בחיבור סלולרי, מה שיאפשר להשתמש בהם גם כאשר אין חיבור WiFi בסביבה.

למרות חסרונות אלה, נראה שהגאדג'טים האלה מצליחים במשימתם ומביאים את האינטרנט לעוד פינה בבית – עכשיו גם על השידה בחדר השינה לא נוכל לברוח מעידכוני ה-facebook.

במדור "סקירות חומרה" באתר NetCHEIF, ניתן למצוא סקירות מפורטות של נתבים ומתאמי רשת שונים.  במסגרת הסקירה של כל נתב אני בוחן את תכולת הקופסא שהלקוח מקבל, את מרכיבי החומרה עליו הוא מבוסס ואת ההיבטים של תכונותיו השונות.  חלק ניכר מהבחינה של הנתב מוקדש גם לבדיקת הביצועים שלו בתוך הרשת הביתית.

בדיקת הביצועים ברשת הביתית נעשית על ידי העתקת קבצים בפרוטוקול של Windows (המכונה SMB) וב-FTP.  עד ל-Windows 7, המימוש של פרוטוקול ה-SMB ב-Windows היה לא יעיל ולא ניצל את כל רוחב הפס של הרשת.  התעבורה המקסימאלית של העתקת קבצים, ברשת קווית של 100Mbps, ב-SMB, ב-Windows XP היא כ-75Mbps, בעוד שקצב העתקת אותם קבצים ב-FTP היא כ-93Mbps.

מערכת ההפעלה Windows 7 הופכת לפופלרית יותר יותר וכפי שניתן לראות בגרף משמאל, למעלה מ-25% מהתעבורה לאתר NetCHEIF בחודש ינואר השנה הגיעה ממשתמשים העושים בה שימוש.  קצב האימוץ של Windows 7 הוא מאוד גבוה ואני צופה שאחוז המשתמשים במערכת הפעלה זו ילך ויעלה באופן מהיר.

ב-Windows 7 טיפלה מיקרוסופט באופן היישום של פרוטוקול SMB והישוותה את ביצועיו לאלה של FTP.  כיוון שכך, ולאור הפופולריות הגוברת של Windows 7, מתייתר הצורך לבחון את קצב העברת הקבצים הן ב-SMB והן ב-FTP ומספיק לבדוק רק באחד מהם.

ברוב המחשבים החדשים מותקנים כיום כרטיסי רשת המסוגלים לפעול בקצב של 1Gbit ובמקביל, המחירים של נתבים ומתגים (switch) של 1Gbit, הולך ויורד בקצב מהיר.  מגמות אלה, ביחד עם הנטיה הגוברת להעביר קבצים בעלי נפח גדול בתוך הרשת הביתית, מביא ליישום מהיר של רשתות במהירות 1Gbit בסביבה הביתית.

מבדיקות שערכתי מתברר, שמדידת ביצועים ברשתות של 1Gbit, המתבססת על העתקת קבצים ב-SMB החדש וב-FTP, לא נותנת תוצאות מדוייקות כיוון ששני הפרוטוקולים הללו אינם מצליחים לנצל את כל רוחב הפס של הרשת.  בעיה דומה לכך נוצרת גם ברשתות אלחוטיות המבוססות על תקן N והפועלות במהירות של 300Mbps.

כיוון שכך, נוצר צורך לאתר כלי מדידה שידע לבדוק את המהירות האמיתית של הרשתות המודרניות המובססת של מהירות קווית של 1Gbit ומהירות אלחוטית של 300Mbps.  ברשת האינטרנט ניתן למצוא מגוון רחב של תוכנות המסוגלות לבדוק את קצב התעבורה (throughput) של הרשת, אך רובן סובלות מאחת או משילוב של שתי בעיות – הן מסובכות להפעלה ויקרות לרכישה.

לאחר בדיקה של מספר כלים ושיטות, ובהתחשב במגבלות התקציב, החלטתי בסופו של דבר לבחור בכלי ותיק המבוסס על קוד פתוח שמסוגל להתמודד עם כל הטכונולוגיות החדשות.  מדובר בכלי חינמי ופשוט לתפעול חינמי שנקרא Iperf שרץ על פלטפורמות שונות כולל לינוקס, יוניקס ו-Windows.

כיוון שמדובר בכלי שמבוסס על קוד פתוח, שרץ על מגוון רחב של מערכות הפעלה, שאופן הפעלתו הוא זהה בכולן ושהדרך בה נמדדים הביצועים שלו על גבי כל רשת היא אחידה, הרי שהוא מהווה כלי מצויין לצורך השוואה של ביצועי ציוד רשת קווי ואלחוטי. העובדה שמדובר בכלי חינמי הזמין ברשת האינטרנט, מאפשרת לכל אחד מכם לנסות את הכלי ולבדוק אותו גם בסביבה שלכם.  את הכלי ניתן להוריד מכאן.

Iperf הוא כלי שרץ בחלון DOS ללא ממשק גרפי ולצורך יישומו נדרשים לפחות שני מחשבים – אחד משמש כשרת ואחד כלקוח.  הלקוח מייצר זרמי נתונים ב-TCP או UDP, משדר אותם אל השרת ומודד את קצב התעבורה של הרשת הנושאת אותם.  באמצעות הכלי ניתן להגדיר מספר גדול של פרמטרים, כמו גודל חלון ה-TCP ומספר ה-stream-ים, מה שמאפשר לקבל תוצאות תעבורה בתנאי רשת שונים.

בתמונה המסך משמאל ניתן לראות את התוצאה של Iperf ברשת קווית של 1Gbit.  בבדיקה, שנערכה מול כתובת IP שמספרה 10.0.0.10, שארכה 30 שניות (פרמטר ה-t) שהועברו בה 4 זרמים בו זמנית (פרמטר ה-P), נרשמה תעבורה של כ-220Mbps בכל זרם ובסה"כ נרשמו ביצועים של 890Mbps — ניצול 89% מרוחב הפס.  מדידה כזו לא ניתן להשיג לא ב-SMB ולא ב-FTP.

מידע מפורט לגבי הפרמטרים השונים של Iperf ניתן לקבל על ידי הרצת הפקודה iperf -h או באמצעות המדריכים הנמצאים כאן או כאן.

מי שנרתע מהממשק ה-DOS-י של Iperf ומעוניין בממשק גרפי המבוסס על JAVA, יכול להשתמש בכלי הנקרא Jperf.  כפי שניתן לראות בתמונה משמאל, Jperf מספק גם גרפים נאים של תוצאות הבדיקה.

גם כאן נמשכה הבדיקה של 4 ההעברות 30 שניות, אך בניגוד לבדיקה הראשונה, כאן קצב ההעברה נמדד כל שניה ועל פי התוצאות שורטט הגרף.  הביצועים שהתקבלו כאן הם מעט יותר נמוכים (כ-817Mbps), הן בגלל השימוש בממשק הגרפי והן בגלל שהמדידה בוצעה כל שניה.

בקרוב אני אפרסם באתר את תוצאות הסקירה של הנתב DIR-300N של חברת D-Link.  בדיקות הביצועים במסגרת סקירה זו יבוצעו באמצעות Iperf.  לאחר פרסום הסקירה אני גם אפרסם מדריך שיפרט את המתודולוגיה של בדיקות הביצועים מה שיאפשר לכל אחד לשחזר את הבדיקה ולבדוק את תוצאותיה בסביבה שלו.

לאחרונה החלה חברת D-LINK לשווק בארץ את הנתב DIR-300N.  למרות שמו, הוא אינו נתב בתקן N אלא נתב התומך ב-150Mbps בלבד (כלומר זה נתב 1X1).  בפוסט קודם בבלוג (https://www.netcheif.com/blog/?p=325) כתבתי על המגבלות של נתבי 1X1 ועל הבעיתיות שקיימת בהם.

באדיבות מנכ"ל D-LINK ישראל קבלתי את הנתב לבחינה והיא תפורסם בקרוב במדור סקירות החומרה באתר NetCHEIF.

במהלך הבדיקה, מצאתי שנתב תומך באופן מלא בקושחה (firmware) של DD_WRT ושההתקנה שלה על הנתב היא פשוטה מאוד.  אחרי הורדת קובץ הקושחה מאתר DD_WRT (ה-LINK לקובץ ההורדה נמצא בהמשך), יש לטעון אותו דרך תפריטי הנתב כמו כל עדכון קושחה אחר.

למי שאינו יודע, קושחת DD_WRT מוסיפה לכל נתב שהיא רצה עליו פונקציונאליות שקיימת בחומרה אך לא מומשה בקושחה שלו.  כך לדוגמא, נתב שאינו תומך בשרשור נתבים עם הקושחה המקורית, כאשר תתקין עליו DD_WRT האופציה הזו תהיה קיימת.  יש עוד דוגמאות רבות לתכונות מסוג זה.  תמונת מסך מהנתב שנמצא אצלי בבדיקה, לאחר התקנת ה-DD_WRT, תוכלו לראות משמאל.

ה-DIR-300N שנמכר בארץ היא הגירסא "שלנו" ל-DIR-600 האמריקאי וההבדל בינהם הוא בכמות זיכרון ה-RAM — בישראלי 32MB ובאמריקאי רק 16MB.  בכל מקרה נא לא לבלבל בין ה-DIR-300N ל-DIR-300, שעדיין ניתן למצוא בשוק, ושתומך רק בתקן G!

פרטים על התקנת קושחה ה-DD_WRT על ה-DIR-300N ואת קובץ הקושחה עצמו אפשר למצוא ב-LINK הזה — http://www.dd-wrt.com/wiki/index.php/DIR-600

כדאי רק לזכור שהתקנת DD_WRT על ה-DIR-300N מבטלת את האחריות עליו.

במילון Merriam Webster מוגדרת המילה fad כ-"A practice or interest followed for a time with exaggerated craze" ובתרגום חופשי לעברית "מנהג או עניין הגורמים לתקופה מסוימת של שגעון".

בשבועות האחרונים רעשה וגעשה רשת האינטרנט בשמועות וספקולציות סביב "היצירה החדשה" של חברת Apple.  אתמול, התפזר העשן, ובהכרזה מינימליסטית למדי, הציג סטיב גו'בס את ה-iPad החדש.

אתרי האינטרנט גדושים הבוקר במידע על ה-iPad, תכונותיו המדהימות ומחירו הנמוך להפליא.  אפילו העיתוניים היומיים הנפוצים, שאינם נוהגים לסקר הכרזות של מוצרי חומרה חדשים, הקדישו ל-iPad מקום מכובד בין דפיהם.

אין ספק שמכונת השיווק של Apple הצליחה פעם נוספת לייצר רמת עניין והתרגשות השמורה למוצרים וחברות ספורות בלבד.

גם אני, בעזרתו האדיבה של אתר Engadget, עקבתי אתמול בעניין רב אחרי מהלך ההכרזה.  בתחילת המצגת (סביב דקה 8 ו-9) מיצב סטיב גו'בס את ה-iPad כתשובה של Apple לנישה שתופסים היום מחשבי ה-Netbook PC.  ה-iPad, הממלא את החלל בין הטלפון הסלולרי למחשב אישי, מאפשר לגלוש באינטרנט, לכתוב ולקרוא דוא"ל, להסתכל בתמונות ובסרטי וידאו, להאזין למוסיקה, לשחק ולקרוא ספרים, כל זאת על מסך צבעוני בגודל של 9.7 אינ'ץ.

בדקה ה-10 של המצגת חשף גו'בס את ה-iPad לעולם ומאותו רגע אני, כמו רבים אחרים, התלהבתי מהעיצוב המיוחד, המסך האיכותי, עושר התכונות והמחיר הזול יחסית.  לקראת סיום המצגת של גו'בס הייתי שבוי לחלוטין והשאלות היחידות שניקרו במוחי היו "כמה זה עולה?" ו-"מתי אוכל לשים יד על ה-iPad?".

אבל הבוקר, כמו אחרי כל מסיבה טובה שזרם בה קצת יותר מדי אלכוהול, התחלתי לסבול מ-Hang Over.

השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי היא "האם ה-iPad באמת יכול להחליף את ה-Netbook שלי?".  אם נבחן את המפרט של ה-iPad נגלה שרשימת החסרונות שלו היא ארוכה ומעט מפתיעה –

• אין לו מצלמה מובנית, כלומר אפשר לשכוח משיחות וידאו ב-Skype;
• ה-iPad, כמו ה-iPhone וה-iPod Touch, אינו מאפשר להריץ יותר מאפליקציה אחת בו זמנית;
• למרות התמיכה בחיבור סלולרי בדור 3, ה-iPad אינו יכול לשמש כטלפון סלולרי;
• על מנת לחבר כרטיסי זכרון או להוריד תמונות מהמצלמה הדיגיטלית ל-iPad, יש להשתמש במתאמים מיוחדים;
• מסך ה-Home של ה-iPad נראה דל ומשמעמם, וכמו ב-iPhone, לא ניתן להגדיר עליו שום אלמנט אקטיבי (widget);
• מבחינת החומרה אין ב-iPad רכיב GPS או יציאת HDMI שתאפשר את חיבורו לטלוויזיה הביתית;
• וכמו תמיד אצלנו, מתבקשת גם שאלת התמיכה בעברית.

מבחינתי, השורה התחתונה היא די ברורה – הסיכוי שה-iPad יחליף את ה-Netbook שלי הוא אפסי, פשוט כי חסרות בו תכונות בסיסיות וקריטיות.  ה-iPad הוא לא כמו ה-iPhone שהחליף בקלילות את הטלפון הסלולרי הקודם שלי.  ה-iPad לא מחליף אצלי כלום – הוא בא כ-"תוספת" לקיים.  אם כך, מה בדיוק המקום שלו והאם בעצם צריך אותו?

כשבוחנים את העניין לעומק, מתברר שה-iPad דומה באופיו יותר ל-iPod מאשר ל-iPhone.  ה-iPod לא היה נגן ה-MP3 הראשון בשוק, אבל הוא היה הראשון שהביא לשוק חווית שימוש סוחפת.  גם ה-iPad אינו מכשיר המולטימדיה הראשון בשוק, אבל ה-DNA הייחודי שלו, הוא הקלף החזק שלו.

האם ה-iPad יצליח?  אין ספק בכך.  מספר ימים לפני תחילת השיווק בפועל, אנו נראה לפני החנויות של Apple ברחבי העולם אוהלים, שקי שינה ותורים ארוכים וביום המכירה הראשון, העיתונים יפרסמו בהבלטה את תמונותיהם של הרוכשים הראשונים.  מחירו הנוח של ה-iPad יהפוך אותו מהר מאוד לאחד הגאד'גטים הנחשקים והמצליחים ביותר.  אבל בתצורת החומרה והתוכנה הנוכחית, הסיכוי שלו להצליח כתחליף למחשבי ה-Netbook הוא לא גדול.

נו טוב, צריך תמיד לשמור משהו בשרוול לגירסא 2.

הצעירים ביננו, שיביטו במצלמה המגושמת דמוית הצפרדע המופיעה משמאל, יתקשו להאמין שהיא היתה אחד הגאדג'טים הלוהטים ביותר של שנות ה-70 וה-80 במאה הקודמת.  למצלמה הזו, דגם SX-70 של חברת פולארויד (Polaroid), היתה תכונה יחודית – כדקה לאחר הלחיצה על כפתור הצילום האדום, היא פלטה עותק מודפס של התמונה.

המצלמה הזו הפכה מהר מאוד להיות איקון תרבותי ושימשה אמנים רבים, כמו אנדי וורהל, ככלי אומנותי.  צלמים מקצועיים השתמשו בה לבדיקת הקומפוזיציה ותנאי התאורה וחוקרי מז"פ הפכו אותה לכלי מרכזי לתיעוד זירות פשע.  זכורה במיוחד הופעתה בסרט המצויין "ממנטו" בה עושה הגיבור (גיא פירס) שימוש רחב במצלמה על מנת לתעד אירועים שונים.

היום, בעידן המצלמות הדיגיטליות, האפשרות לצפות בתוצאה המצולמת שניות לאחר הצילום נראית ברורה מאליה, אך בעידן מצלמות הפילם האנאלוגיות, היו עוברים מספר ימים בין הצילום עצמו לצפיה בתוצאה המודפסת.  המידיות שסיפקו מצלמות ה-SX-70 (ומאוחר יותר גם ה-SLR 680 וה-SLR 690) היתה ייחודית והפכה את חברת פולארויד, שיצרה אותן ואת דפי הצילום המיוחדים, לגדולה וריווחית במיוחד.

סיפור ההצלחה של פולארויד הסתיים בתחילת שנות ה-2000.  הפופולריות של המצלמות הדיגיטליות הפכו את הטכנולוגיה של פולארויד למיותרת ובסוף 2001 חברת הענק הזו פשטה את הרגל וביקשה את הגנת בית המשפט מנושיה (Chapter 11).  במהלך השנים שאחרי פשיטת הרגל עברו הנכסים של פולארויד טלטלות רבות והחברה החליפה מספר בעלים.  רק בסוף שנת 2008 הצליחה החברה להתאושש ולהציג מוצרים חדשים וייחודיים.

מוצר הדגל הנוכחי של חברת פולארויד היא מצלמת ה-PoGo.  זוהי מצלמה דיגיטלית ברזולוציה של 5 מגה-פיקסלים, עם מסך של 3 אינ'ץ, זום דיגיטלי X4 העושה שימוש בכרטיסי SD סטנדרטיים.  אבל כראוי למצלמה מבית פולארויד, היא גם כוללת בתוכנה מדפסת המפיקה תמונות בגודל של 5 ס"מ על 7.5 ס"מ.  לאחר הצילום, המשתמש במצלמה יכול לבצע פעולות עריכה, כמו חיתוך ומרכוז ובסופן להדפיס את התמונה.  העלות של המצלמה היא כ-200$ ו-10 ניירות הדפסה, המכונים ZINK, עולים 5$.

מי שמעוניין רק בפונקציית ההדפסה, יכול לרכוש בעלות של 49$ את מדפסת ה-PoGo המתחברת למצלמות וטלפונים סלולריים ב-USB או ב-Bluetooth.

במהלך תערוכת CES 2010 הכריזה חברת פולארויד על שיתוף פעולה מעניין עם הזמרת והאמנית Lady Gaga שתהפוך למעצבת של קו מוצריים יחודי של החברה אשר יוצגו לקראת סוף שנת 2010.  הכרזה זו ריכזה עניין רב והפכה את הביתן של פולארויד לאחד העמוסים ביותר בתערוכה.

בנוסף לקו מוצרי ה-PoGo, הציגה החברה במהלך CES 2010 מגוון רחב של מוצרים משלימים לתחום הצילום – מצלמות דיגטליות רגילות, מצלמות וידאו דיגטליות, מסגרות תמונה דיגטליות, מסכי טלוויזיה ואוסף גדול של מוצרים משלימים.

פולארויד, שהוקמה בשנת 1937, היא באמת סיפור מיוחד.  החברה, שכמעט נעלמה בתחילת שנות ה-2000, הצליחה לפלס את דרכה בעידן הדיגיטלי והמציאה את עצמה מחדש, תוך שמירה על המוטיב המרכזי שאיפיין אותה לאורך כל השנים.