יומן מסע 2012 – חלק 2 (הפנצ'ר)
בכל מסע, תמיד תצוץ לה איזושהי תקלה קטנה ומעצבנת שתפריע למהלך השוטף ותפגע בהנאה. אז גם המסע שלי אינו יוצא דופן, אלא שאצלי התקלה קרתה עוד לפני שהוא החל…
כשיצאתי הבוקר מהמלון להניע את הרכב ולהתחיל את הדרך, מצאתי אותו עומד בזווית משונה כשחלקו הימני-אחורי נמוך מהרגיל. הצצה קטנה על הגלגל גילתה שהוא פשוט מפונצ'ר ושהרכב עומד על הג'נט.
בשיחת הטלפון לנציגת שירות הלקוחות של הרץ (Hertz) התברר שבגלל שהיום עדיין חג בארה"ב, הם יכולים לשלוח מכונאי להחליף גלגל אבל אין בסביבה אף פנצריה פתוחה שתוכל לתקן אותו. אי לכך, ועל מנת שלא אצא לדרך ללא גלגל רזרבי, אחרי החלפת הגלגל עלי לשוב לנקודת ההשכרה בשדה התעופה של סיאטל ולהחליף את הרכב.
בראד, המכונאי החביב של AAA (חברת "שגריר" המקומית), הגיע אחרי 45 דקות ותוך 10 דקות החליף את הגלגל. הוא סיפר לי שהוא עובד ב-AAA רק מספר חודשים, אחרי שהמוסך הפרטי בו היה מועסק נסגר. כיוון שהוא הכי חדש בצוות (rookie), הפילו עליו את משמרת היום האחרון של חופשת הסילבסטר.
החלפת הרכב בתחנת ההשכרה של הרץ (Hertz) בשדה התעופה התארכה בגלל שרבים מאוד ניצלו את יום החופשה האחרון על מנת לטוס חזרה. כיוון שכך, התורים היו מאוד ארוכים אבל בסוף הרכב הוחלף ובגלל עגמת הנפש, גם שודרג – חצי נחמה. בסופו של דבר יצאתי לדרך אחרי עיכוב של שעתיים וחצי, מה שגרם לי לשנות מעט את התוכניות.
כפי שכבר תארתי לכם, את מערב ארה"ב חוצה שרשרת הרים המשתרעת מצפון לדרום, במקביל לקו החוף עם האוקינוס השקט. המרחק של שרשרת זו מקו החוף נע מקילומטרים ספורים במדינת אורגון ועד לכ-100 קילומטר בחלקים של מדינת וושינגטון וקליפורניה.
מדובר בהרים גבוהים יחסית המונעים מענני הגשם לעבור מעליהם. כיוון שכך החלק שנמצא ממערב להרים ירוק ופורח ואילו החלק המזרחי יבש מאוד. בגלל גובהם, חוצים את שרשרת ההרים מספר קטן של מעברים, שבדרך כלל מכוסים בשלג בחודשי החורף. בעת תכנון המסלול, החלטתי לחצות את ההרים כבר במדינת וושינגטון ולנוע בחלק המזרחי של ההרים לאורך כל הדרך.
המעבר בו חציתי את ההרים היום נקרא סנוקוולמי (Snoqualmie Pass) והוא נמצא כ-90 ק"מ ממזרח לסיאטל, על הכביש המהיר I90. זה אינו מעבר גבוה במיוחד – רק 921 מטר, אבל בגלל מיקומו הצפוני הוא היה מכוסה שלג בגובה של כמטר והטמפרטורה בו עמדה על 2°c-. לאחר חצית המעבר, הטמפרטורה המשיכה להיות מתחת לאפס אך ככל שנעתי מזרחה, הנוף הפך להיות יותר צחיח וכמות השלג הלכה והתמעטה עד שהוא נעלם כליל.
התוכנית המקורית שלי היתה לעצור בסנוקוולמי ולעלות עם הרכבל לראש הפסגה, אבל בגלל התקלה בתחילת היום נאלצתי לוותר על כך. אי לכך התמונה בראש הפוסט היא ממגרש החניה של הרכבל ולא מראש ההר.
מהסנוקוולמי נסעתי מזרחה עוד כ-80 ק"מ ואז עזבתי את I90 ופניתי דרומה אל הכביש המהיר I82 המגיע עד למדינת אורגון. מיד בירידה ל-I82, לא ויתרתי על תוכנית נוספת וסטיתי לדרך נופית המכונה Canyon Road. הדרך הזו מתפתלת במקביל לנהר ה-Yakima לאורך כ-45 ק"מ. זוהי דרך צרה ומקסימה והתמונה משמאל היא רק אחת משורה ארוכה של תמונות שצלמתי לאורך הדרך.
בסיום הדרך חזרתי ל-I82 ובגלל השעה המאוחרת החלטתי לוותר על דרך נופית נוספת בה תכננתי לעבור. הנסיעה לאורך ה-I82 נמשכה כ-170 ק"מ והיא הסתיימה על נהר הקולומביה המפריד בין וושינגטון לאורגון. מדובר בנהר עצום ורחב, מהגדולים ביותר בארה"ב, הזורם לאורך של כ-2,000 ק"מ מקנדה בצפון עד שהוא נשפך אל האוקינוס השקט. מעל הקולומביה פרוסים מספר גשרים המהווים מעבר בין שתי המדינות, כשהגשר על ה-I82 הוא המזרחי ביותר מבינהם.
את שארית הדרך בת 70 הק"מ, מנהר הקולומביה עד לתחנת העצירה הראשונה שלי בעיר Pendleton באורגון, עשיתי על ה-I84. פנדלטון היא עיר מנומנמת בת כ-20,000 תושבים ועם שקיעת השמש הטמפרטורה צנחה פה אל מתחת לאפס.
[…] היום הראשון […]